ביום רביעי היינו עם המשלחת של פולין ביד ושם.
אין יותר מידי דברים להגיד.
שוב מחדש מעריכה את החיים, לא שקודם לא הערכתי.
אבל יותר ויותר. על כל מה שיש לי.
לומדים להעריך את החיים.
היה לנו מדריך מעולה.
והמשלחת עצמה גם דיי בסדר.. אני רואה אותנו מסתדרים.
יהיה בסדר!
"מישהו ספר כמה אורות היו שם? (ביד לילד..)
סך הכל היו שם 5 נרות.
אבל ששמים מראה מול מראה, וככה המון מראות. מישהו יודע מה נוצר? כמה אורות?
ב ל י ס ו ף !
ומה זה אומר?
כל ילד שרצחו, רצחו גם את ההמשכיות שלו, כי לא יהיו לו ילדים, ולא נכדים, וגם להם לא יהיו ילדים. וזה לא נגמר.
והנכדים של הילד שנרצח יכלו להיות חברים שלכם בכיתה, יכלו להיפגש אתכם....."
"איפה אלוהים היה בזמן המלחמה?"
"את יודעת.. יום אחד הזדמן לי להגיע לאחד המקומות בפולין, וראיתי שיש תור ארוך של אנשים, אז עמדתי בתור, ובסוף הגעתי לספר מבקרים, ששם כל אחד פרק את מה שהוא רצה להגיד. היה לי רק דבר אחד להגיד. 'איפה אלוהים היה???'.
יש בי כל כך הרבה כעס." (סבתא)
"הנה.. אלא שהצילו את סבתא שלי. אלה ההורים. זה התינוק שנתנו לה לצאת לטייל איתו כדי להציל אותה, הם הקריבו את הילד שלהם אתם בכלל מצליחים להבין את זה? זאת הילדה..
נסענו לפגוש אותם. את הילדים, כי ההורים לא חיים היום.."
אני באמת כל כך גאה שפגשנו אותם, שהיינו ליד הבית איפה שהחביאו את סבתא.
את הבן פגשנו לפני שלוש שנים, ואת הילדה פגשנו השנה שהיינו שם. ואני רציתי לקפוץ עליה ולחבק אותה, ולהגיד לה תודה, שאין סוף לתודה שלי. בזכותם אני חייה. בזכותם כל המשפחה שלי חייה. בזכותם לנו כן תהייה המשכיות.
שנסנענו לבית קברות איפה שקבורים סבא וסבתא של סבא. באדמה שרצו להרוג את המשפחה שלי.
לא להשאיר דברים תלויים באוויר. להיות שם.
סבא וסבתא שלי גיבורים.
אין לזה שום הסבר אחר.
ואחרי כל זה, ואחרי פולין זה בטח יקרה.
לומדים להעריך את החיים, את המשפחה, את האוכל, את החום, את הבגדים, את הרכוש, את החופש, את הארץ, את הכל.
לומדים להעריך.
שבת שלום
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
