בשנים האחרונות הפכתי להיות התגלמות ההגדרה של "התקרנפות" - מעט מאוד נוגע, ממעט מאוד אכפת. אבל הסגירה של הפורמט הזה (שגיליתי עליה רק לפני כ-20 דקות) באמת דקרה. הייתי בטוחה שהפלטפורמה הזו תמשיך לגווע, אבל לא העליתי בדעתי שהיא תעלם כליל.

זה עצוב לי כי גדלתי פה, התאהבתי פה. הייתי בעלת ערך פה, ערך שלא גילו בי שם בחוץ. את ישראבלוג אני מכירה מגיל 13, והבלוג הספציפי הזה קיים מאז שאני בת 15.

אין לי הרבה מילים יותר (ההתקרנפות הזו). אני רק רוצה להודות, בצורה שאני באמת מקווה שלא תשמע קיטשית, אלא אמיתית וכנה, לקוראים שגרמו לי להרגיש מיוחדת, שראו בי באמת סופרת.

המקום הזה היה הנחמה וההרפקאה הכי גדולה שהייתה לי בכל שנות ההתבגרות הנוראיות.

התחושה הזו שמישהו רואה חלקים מאוד אינטימיים בך מבלי באמת לדעת מי את, וכל הדמיון והמסתורין שזה פותח לך בנוגע לאדם השני, זה היה כל כך מרגש באותה תקופה.

אני באמת אתגעגע אליכם.