תאונה בין דמיון למציאות.

וואו..

כל כך הרבה פוסטים. כל כך הרבה סיפורים.

כל כך הרבה דברים לא מובנים.

כל כך הרבה חוויות...

ממש חיים שלמים.

פה בבלוג.

אני חושבת ש.. אני כבר לא אני. לפחות לא אני של הבלוג.

אני מסתכלת אחורה ו.. לא מזהה.

אבל נראה לי שזה טוב לא? אולי קצת התבגרתי אפילו, מי יודע (:

אני בכלל לא הולכת להתחיל לפרט מה ואיך השתנה כי זה לא ייגמר לעולם אבל אני בהחלט יכולה לומר שהחיים לוקחים אותנו למקומות שאי אפשר לצפות או לחזות מראש.
מוזר.

אבל נורא כיף להתסכל אחורה על כל החיים שלי ממש מנקודת ההסתכלות שלי עצמי, ולומר,

איזה ילדה קטנה והיסטרית הייתי!!!

חחח..

נורא מצחיק אותי.

היום? היום אני יכולה להגיד שהכל בסדר..

כבר מזמן הבנתי שאי אפשר לשאוף לשלמות, ואף פעם לא הכל ורוד, אבל..

חלק מהדברים ורודים.. ומה שלא, כנראה לא אמור להיות.

אני חושבת שהתקופה האחרונה לימדה אותי המון.

כל כך הרבה דברים במעט מאוד זמן...

פשוט הכל ביחד אחד אחרי השני, גרם לי לסחרחורת בלתי פוסקת,

שפשוט לקחתי הפסקה לחשוב והגעתי למסקנה ש..

שום דבר כנראה לא קורה סתם.

אם זה התחיל מהתפקיד המספק שלא רציתי לעזוב לטובת קורס קצינים,

וכשהחלטתי ללכת על זה זה הרגיש כל כך לא נכון.

ואז סבתא שלי..  ממש כשישבתי לידה וראיתי אותה נגמרת. בדיוק ביום הראשון של השבוע חופש שלפני הקק"צ.

ותוך כדי השבעה מעבר דירה.  

ואז.. ביום האחרון של השבעה- טופס טיולים.

ואיך הרגשתי רע שהלכתי והשארתי את אמא שלי לבד, ומצד שני איך סבתא שלי חשבה עליי שנתנה לי את הזמן להיפרד...

ולמחרת הקורס. ואין אף אחד שיגיד לי שאלה החיים ואין מה לעשות ושלפחות חלקנו איתה את הרגעים האחרונים..

ואז הרגל. רצועה קרועה. יופי. מחזירים אותי הביתה. תודה לאל.

והכי כאב לי לספר לסבא שכל כך חיכה לזה..

אבל הוא היה כל כך שמח שאני קרובה לבית בדיוק עכשיו.

ואז התפקיד. ע' רמד. אחרי יומיים בקק"צ קיבלתי תפקיד של קצינת ת"ש. לא יאומן.

והסיפוק שהכפיל את עצמו פי מליון. וההנאה. והוודאות המוחלטת לקראת קק"צ נובמבר. שלא משנה מה יהיה, אני שם.

ופתאום הכל במקומו ברור ומובהק.

כי עכשיו אני מרגישה שייכת ומוערכת.

ועכשיו אני יודעת בדיוק מה אני רוצה ולאן אני הולכת.

ועכשיו התקופה השחורה עברה ואפשר להסתכל אחורה ולנשום לרווחה.

ועכשיו סבתא כבר לא צריכה לסבול והיא נחה במקומה.

ועכשיו? עכשי אני יודעת ששום דבר לא קורה סתם. כל דבר במקומו ובזמנו.

והחיים? לא תמיד יפים. אבל נותנים לנו בדיוק את הכלים הנכונים להתמודד איתם.

ואני? כר לא כל כך פסימית. או היסטרית. או רגשנית ובוכיה.

נראה לי שאני... עכשיו קצת ילדה גדולה.

אני לא באמת יודעת למי אני כותבת ולמה..

אולי כדי שתדעוץ

אולי כדי שאני אדע...

העיקר שזה מעלה לי חיוך על הפרצוף (: