מוזר מיוחד שכזה

היו המון ביקורות על הליין ורעש נוצר אבל אי אפשר שלא לתמוה. דבר ראשון אני חייב לציין שלא מדובר באירוע חדש. גם לא מדובר באחד שנמצא ב-100 ימי החסד הראשונים שלו. הפעם הראשונה ששמעתי על האירוע הייתה לפני כשנה. חבר שמע מחבר והעניין צץ לו בשיחה. המחתרתיות הייתה מרגשת, שלחתי בקשה אך זו לא נענתה. [לפי הכתבה הם עונים לכולם. נפלתי בין הכיסאות?] לא התרגשתי מהעניין.

באותו זמן מקום המסיבה לא היה במועדון סקס קהילתי, הוא היה באיזה מרתף בבן-יהודה. יכול להיות שזה לא אומר הרבה אך לדעתי שינוי המקום לסאונה הומואית הוא זה שגרם לרעש הפנים קהילתי. יום הליין היה שישי בערב, דבר שהציב תמרור אין כניסה מול הלקוחות הקבועים, וסביר להניח שהם התעצבנו, ובצדק. מישהו בן 23, בתחילת דרכו שמקווה לעשות כמה ג'ובות, לא הכניס אותם כי הם הם היו רחוקים מידי מאידיאל היופי שנחזה מהפרסומות שבזמן הוורוד.

אבל על מה הביקורת? אחד המארגנים שאל באחת הכתבות "האם אתם הייתם מכניסים מישהו שלא נראה טוב למיטה?". אולי יש צדק בדבריו. כאמור מה ההבדל אם הסלקטור בכניסה לא יכניס אתכם פנימה לבין אם כל הבאים לא יכניסו אתכם למכנסיים? אי אפשר לטעון כי מודל היופי אינו משחק סלקציה אצל אנשים בבחירת פרטנר לסקס. הרי מקום המפגש המרכזי והוירטואלי מתבסס כולו על חלוקה לקטגוריות של גיל, מבנה גוף, שעירות, תמונת גוף, ותמונת פנים. חלוקה מעמדית היא עניין שגור- הנער בן ה-20, הבהיר, שרירי, חלק, בעל תמונת פנים מושכת ותמונת גוף עוד יותר, והגבר המזדקן בן ה-35 בעל מבנה גוף לא רזה שעיר ולא שרירי עומדים במרחק רב אחד מהשני בעמודת המעמדות...

מה שנוצר כאן בקהילתנו הקטנה היא חברה מעמדתית בה החוק הלא כתוב הוא שהנחשבים צריכים להיות עם הנחשבים והפחות נחשבים צריכים להסתדר עם השאריות בתקווה שיעלה בחכתם החריג הנחשב. נוצר כאן סוג של משחק ליגה. המנצח הוא זה שהשיג (לשעה, לילה או לחיים) את החתיך הנחשב. אך לא פשוט הדבר כי אותו חתיך לא רוצה לחוש את הבוז החברתי בכך שהוא עם מישהו במעמד נמוך ממנו.

יש שיקראו את המלל ויצקצקו בלשון, יזרקו את הערה בנוסח ההומואים המסכנים האלה וימשיכו לחייהם הסטרייטים בהרגשה שקיבלו אישור לאמונתם כאילו יש משהו מקולקל אצל הומואים. אך ההומואים לא המציאו דבר, מקסימום הקצינו תופעה קיימת. גם אצל סטרייטים לפעמים יש את התמיהה "אבל מה *היא* עושה עם השמנמן המבוגר הזה"

נשאלת השאלה, האם זה מה שאנשים מחפשים בסקס? האם מרכז הכובד בסקס הוא המשא ומתן שלפני או שמא ההנאה בסקס עצמו?

כבר התרגלתי לתיוג המוזר ולכן אני כבר לא מרגיש מחוייבות למשחק המביך הזה. אני מעדיף להשאיר את משחקי הכוחות מחוץ לחדר ולהתרכז בסקס מהנה, מעניין, חדשני, כיפי ומרגש.

מי איתי?

בשבועות האחרונים אני סובל מקראש על בחור מסוים.
ואני אומר סובל לא בצורה חיובית אבל רק היום הבנתי את זה.
נראה שאת המקום של התקוות שלי החלפתי בציפיות.

לכל אחד מאיתנו יש צרכים ורצונות שהוא רוצה שיתממשו. בשנה האחרונה אני מנסה להיות יותר ער לצרכים והרצונות שלי שנובעים מהם. יש קשר הדוק ומובן בין הצרכים והרצונות שלנו לבין התקוות שלנו. אבל למרות שמקובל לחשוב שאותו קשר קיים גם בהקשר של ציפיות לדעתי קשר כזה הוא יותר מלאכותי ולא נכון.

בניגוד לתקוות שכוללות דברים שאני רוצה שיקרו לי או דברים שאני מקווה להגיע אליהם, ציפיות מוסיפות את הגורם שאמור לבצע או לגרום להם. בצורה שטחית אפשר לומר שאין שום דבר רע ואולי דווקא מדובר בהיגיון צרוף המבקש לדבר קונקרטי ולא בצורה לא ברורה. אבל אם נחזור לבסיס, התקוות נשענות על הצרכים שלנו, ואותם הצרכים לא מבדילים בשמות.

אני האדם האחרון שיעסוק בשאלות סמנטיות פילוסופיות אבל המטרה שלי בקטע הקצר הזה זה להצביע על המתח הלא בריא שנוצר מציפיות במקום להתייחס אליהם כתקוות. כאשר אדם מלא בציפיות הוא מטיל הרבה אחריות השייכת לו על אנשים אחרים, (במקום להסתכל על הצרכים שלו ולחשוב איך אפשר לספק אותם הוא מחלק לאנשים אחרים אחריות לספק את הצרכים שלו). המתחים שנוצרים הם הן פנימיים והן חיצוניים. דבר ראשון נוצר תסכול בין האדם לבין האנשים שנושאים עליהם את הציפיות ואילו תסכול נוסף נוצר על ידי כך שהצורך לא בא לסיפוקו ובגלל שהטלנו את האחריות על אדם אחר נוצרת הרגשה של ריקנות (אנחנו לא יכולים לספק את עצמנו...)

ומבחינה אישית, יש לי צורך בחיבוק אוהב יש לי צורך במבט מתעניין יש לי צורך במערכת יחסים קרובה ואישית, יש לי צורך להיות קרוב לאנשים. את כל זה ציפיתי מאותו אדם ועכשיו אני יודע שטעיתי. מקווה שאצליח לשנות את הציפיות שלי לתקוות.

כל הזמן אני נפגש עם זה שוב ושוב. רוב ההבדל הממשי בין האנשים הוא בביטחון העצמי שלהם.

נפגשתי עם המון אנשים ופיתחתי איתם מערכות יחסים ברמות שונות מהיותר שיטחיות ליותר עמוקות וכל פעם שניסיתי לבחון את הנתונים שלהם אובייקטיבית לא הצלחתי לחזות את מידת האושר שלהם.

החברה מסביבנו מנסה בכח לתת לנו את התחושה שמי שלא נראה לפי הדמות האידיאלית יהיה בודד מסכן עני וכל מה שיכול לדכא אדם. אולם בצורה די צינית לא האדם בעל הנתונים הנמוכים סובל אלא הבן אדם שמשתכנע במעשייה החברתית ומרגיש רע עם עצמו.

הערת דרך אגב- התחלתי לחבב את הרעיון של בלוג. מסתבר שכל התכנון של מה לכתוב גורם לי לחשוב יותר ויותר מאפשר לי לנסח את המחשבות האמורפיות והלא ברורות בצורה בהירה יותר בבלוג ובראש.

מי לא התנסה בדחייה? והכוונה היא לא ללחם ירוק שדוחה כל אדם אלא דחייה שקיבלנו מאדם אחר.

שמתי לב בזמן האחרון שלפחות אצלי קיימים מאין מנגנוני הגנה. כאלה שיצרתי סביבי כדי לשכך כמה שאפשר את הכאב הצפוי. אז קשה לי לדבר על רגשות, וקשה לי לסמוך על אנשים ולדבר איתם, וקשה לי לשתף מה אני מרגיש כלפי אנשים אם אני לא בטוח שהם מרגישים גם ככה.

לפעמים ברור לי שזה עומד לטובתי אבל לפעמים אני חושב שזה גורם לי להישאר מאחור. גורם לי לקפוא ולא לצבור אומץ- שיכול להביא לבאסה אולם יכול באותה המידה גם לגרום לאושר. ואולי הפחד מדחייה נובע בחוסר ביטחון עצמי? אולי אני לא מספיק יפה, רזה, חלק, שרירי, נערי? אולי אני לא מספיק כמו כולם?

מוזר לי לחשוב שאין לי מספיק ביטחון עצמי, כי כל מי שמכיר אותי יודע שאני בטוח בעצמי. אני לא מתבייש בעצמי ואני גאה במי שאני. אבל לאחרונה אני מרגיש כאילו זה שיש לי ביטחון עצמי גבוה לא עוצר את החברה להסתכל עלי בבוז. וזה די נמאס, נמאס לי להילחם עם כולם על מי שאני.

ואולי מדובר פשוט על הפחד להיפגע. על הפחד לפתוח את החומות ולהכניס אדם זר ולגלות שמדובר על סוס טרויאני שמבקש לפגוע ולא ללטף.