מה בעצם יש בחיים האלה?

הפרשה הזו הסתימה סוף סוף, לא על הצד הטוב ביותר-אבל הסתימה וזה מה שחשוב.

אני חושבת שאני, כמו כל אחד במדינה הזאת קויתי שהם יחזרו בחיים גם אם הסיכוים קלושים. אני מאוכזבת ממדינת ישראל, מההנהגה שברור שעשתה את זה כדי לזכות בהערכה של הציבור. אני לא מאוכזבת מכך, שעשינו הכל-ושילמנו מכיר כבד, כדי שהשבוים יחזרו, אלא מכך שעד הרגע האחרון ישראל לא קיבלה מידע מהימן על אודות גורלם. איך עיסקה מסוג כזה יכולה להתבצע מבלי שיודעים על גורל השבוים? חיזבאללה קיבלו בזאת הוכחה ניצחת שהם יכולים לדאוג לאינטרסים שלהם, מבלי לדאוג לשבוים שלנו. אני מאוכזבת מכך-המחיר כבד מידי עבור גופות, לשחרר אסירים כמו סמיר קונטאר-בשביל גופות, זו התאבדות.

חשוב לי להדגיש שבעיני האחריות על המחדל היא על המדינה הזו ולא על משפחות השבוים. אני לא יכולה לדמיין איך זה להיות במצב כזה של חוסר ודאות מוחלטת. אומנם מות הוא סופי ולא משאיר הרבה ברירה, אבל זה עדיף על פני שבי. פראי האדם האלה, לא חתמו מעולם על הסכם דוגמת 'אמנת ג'נבה'-כלומר שהם יכולים לעשות אם האסירים ככול העולה על רוחם. המשפחות נימצאות בדאגה מתמדת-הרי במקרה הטוב, בניהם כלואים באיזה צינוק בלי יותר מידי אוכל ושמיכות, ומה במקרה הרע?

לא נותר לי לומר דבר, עושה רושם שהממשלה אישרה את העיסקה אך כדי להציל את עורה, אני מקוה שלא נצטער על המחיר ששילמנו היום. גם אם הוא כבד מנשוא.

ומשפט אחרון, אני רוצה להשתתף בצער המשפחות השכולות-מי יתן ולא תדעו עוד צער.

יהי זכרם ברוך.