תודה באמת, אני אסתפק במקל הליכה.
אתמול אחרי הצהריים. 17:34
אני, דרור, ניצן, הלכנו לגינת הפסל [גינה עם מלא דברים פסליים כאלה מגניבים] עם זואי, הכלבה המדהימה שלנו, ואבא.
דרור וניצן אוהבים את הפירמידה, אבל אני לא ממש, כי לא הצלחתי אף פעם להגיע לקצה. "הפעם אני אצליח."
ניסיתי. נעזרתי גם בקצה. החלקתי כמה פעמים מיאוש. והגעתי בערך למרחק של מטר מהקצה.
ואז זה קרה.
ניצן צעק וניסה להפחיד את זואי עם ההד מתוך הפירמידה [הוא עמד על הקצה] ואני ביקשתי ממנו לזוז. "לזוז?" "נו כבר!!" בקיצור, לא הקשיב לי. הוא צעק שוב ואני נבהלתי. התחלתי להחליק. "קפלי את הרגליים!" זה היה דרור. לא קיפלתי. הייתי די מטומטמת. מסתבר שנעלתי את הברכיים. נפלתי. רגל שמאל נחתה קודם. ברך שמאל שלי עכשיו כואבת.
מאוד.
אתמול בלילה. 21:34
"אוקיי, אני חושבת שמגיע לי מקל." קמתי מהספה והלכתי לחדר, לאוסף המקלות של דרור. לקחתי את הקצר יותר והחזקתי אותו ביד שמאל. למעשה, זה עזר די הרבה. בערך באחת עשרה ניצן ראה אותי עם המקל. "את רוצה את הכיסא הכחול שתוכלי לסוע עליו?"
וכאן אנחנו חוזרים להתחלה. תהיה רציני, למען השם!
מצאתי בלוג שיעצב לי.
העיצוב יהיה מוכן בעוד כמה ימים.
אוהבת, זאת מהבלוג ההוא. :]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
