תראו מה נהיה ממני! =[
הגעתי למצב שאני מרחיקה את עצמי מחברותי,
זתומרת לא מספיק שגם ככה התרחקתי מהן מאוד באשמת אמא שלי
ועכשיו...
אמא שלי לא אוהבת שאני יוצאת וכאלה,
היא מפחדת מזה שאני גדלה ולצאת עם החברים שלי זה האחד הדברים
החשובים לי בעולם.
והיא גזלה את זה ממני, הייתם מאמינים? כל החופש היא לא נתנה לי
לפגוש אף אחד מהחברים שלי!...
מזל שהחברות שלי הן חברות טובות הן הבינו את המצב ותמיד ניסו ליעץ ולעזור
אבל כלום לא עזר הלכתי לדבר עם איש מקצוע וניסיתי לריב עם אמא שלי, להתחנף להתעלם לבכות הכל וכלום לא עזר.
והינה אני כותבת על זה בבלוג... עדיין בבית כלואה כאסירה בבית כלא
ובזמן שהם שם חופשיים.
ואני שתמיד אומרת לכולם להיות אופטימיים מעודדת אותם לראות את הכוס המלאה, תראו אותי עכשיו בדיכאון חושבת על הגרוע ביותר,
פוצעת את עצמי... מיואשת מובכת נשמע קצת מוגזם לא?
רק כי אמא שלי סוגרת אותי בבית..?
ובכן זה לא בדיוק ככה, יש כל כך הרבה דברים שבאים לי ביחד
אין לכם מושג על כל הדברים שעברתי כל שנות חיי המועטים...
ואמא שלי לא מוכנה לשמוע מה יש לי לומר לא מוכנה להקשיב לי,
וזה כואב כל כך ואין לי מילה מולה ואני לא יכולה לעשות כלום
ידי כבולות כי ברגע שאני עושה משהו זה רק מחמיר ואני לא אוהבת שאחרים סובלים בטח שלא בגללי אפילו אם לי עשו משהו נורא
אני מצטערת אני לא יכולה לעשות רע כפליים אני יודעת להחזיר וכאלה
אבל...
בכל מקרה אני מרגישה כבר מטופשת שכל החופש אני מייללת לחברות שלי
שאני לא יכולה לצאת, שרבתי עם אמא שלי והיא עושה לי ככה וככה
והיא לא מקשיבה ולא מעניין אותה כלום... אני מרגישה כבר מטומטמת
כל הזמן כל יום ביומו שעובר אני חיה את זה ומדברת על זה
ובוכה על זה...
אז התחלתי להתרחק קצת מהחברות שלי כי אני מרגישה אומללה
ושהן מרחמות עליי כל הזמן ו...
אני לא יכולה יותר ואני לא יודעת מה לעשות!
ואני רוצה חיבוק, ואני לא יכולה לקבל כי אין מי שיתן לי חיבוק
אני לא מאמינה שאני במצב כזה! אני שתמיד מתגברת על כל דבר שקורה לי בחיים בצורה אופטימית וממשיכה הלאה אפילו אם זה כואב
ועכשיו אני בוכה כל יום? אם הצליחו לשבור אותי ככה בקלות כזו
אחרי כל הדברים שכבר עברתי... זה מה ששובר אותי?
ואני לא מצליחה לעשות עם זה כלום ואני לא מוצאת בזה כלום אופטימי
ואני לא רואה את חצי הכוס המלאה...
כי לקחו ממני את החברים ואני כלום ככה
כי אין לי משפחה אין לי חיבוק כשצריך אין לי תמיכה והבנה
ולאט לא ט לוקחים ממני הכל... כאילו מישהו כל הזמן שם מסתכל מהצד
ואומר "הא... עברת את זה? נראה מה תעשי עכשיו! איך תתמודדי עם הדבר הבא שאני אביא לך"
וזה קשה אתה מרגיש שאין לך אף אחד מכל האנשים שיש סביבך ואתה לבד..
אבל עם הזמן זה יעבור ואני אצטרך לרפא את הפצע איכשהו
אבל כרגע אני לא יכולה לעשות כלום וזה מרגיש חסר אונים
ואני מנסה לחשוב על אחרים שקורים להם דברים כל כך הרבה יותר חמורים מזה
ואני ככה?
מישהו מנסה לשבור אותי לגמרי מישהו מנסה להשאיר אותי לבד בלי כלום
משוגעת וחסר קול חסרת כלום
בבלוג זה
בכל הבלוגים
