התקופה האחרונה לא קלה לי בכלל
אני לא יוצאת מהבית
בכלל
רק פעם בשבוע להתנדבות ולפעמים לטייל עם בונד.
עבודה מהבית
לימודים מהבית
ריקודים אין
דיכאון יש כנראה
ואני רוב היום לבד עם עצמי
מסקנה שהגעתי אליה בתחילת הקורונה
היא שכמו שמלמדים אותנו בתואר שלכל סיפור יש אירוע מחולל שמשנה את החיים של הגיבור לנצח, הקורונה היא האירוע המחולל של כולנו, בבת אחת.
העולם לא יחזור להיות כמו שהוא היה
שום דבר לא יחזור להיות כמו שהוא היה
גם כשנצא מזה, האירוע הזה הוא טראומה קולקטיבית לכולנו.
וכולנו נהיה בפוסט טראומה
בסרטים אני אף פעם לא רואה גיבור שמרחם על עצמו אחרי האירוע המחולל ודורש את החיים שלו בחזרה
אבל ככה אני מרגישה
אני רוצה את החיים שלי בחזרה, לפחות חלק, לפחות קצת.
הייתי בתקופה מאוד טובה נפשית לפני הקורונה וזה פשוט הידרדר מרגע לדודלי. ואני לגמרי לבד עם זה (היי שלום סגר)
גם חודש עשירי על ראקוטן לא תורם לעניין יותר מדיי
אני תוהה אם הוא קשור למצב הנפשי גם כי זו יכולה להיות תופעת לוואי.
דברים שלא אמורים להדאיג אותי מדאיגים אותי כאילו החיים שלי תלויים בזה.
ואין לי אומץ לבקש טיפול אז בנתיים אני כותבת.
אני לא יכולה עם זה כבר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אושרי.