סיפורה של כיפה אדומה

חתכתי.

אבל הפעם הרבה יותר עמוק מבד"כ.

אני לא יודעת למה, אבל אני ממש מפחדת.

החתך לא נראה טוב.. כאילו יש לי חור ברגל. ויש מרחק של סנטימטר וחצי בין דופנות החתך.

מישהו מבין בזה פה ויכול לעודד?

אני כל כך ריקה.

הריקנות ממלאת אותי.

ורק הכעס והפחד מארחים לי חברה מדי פעם.

אני כל כך ריקה,

אין לי מטרה בחיים, אין לי מקום בעולם, אין לי רגש טוב, אפילו הדמעות נגמרות לי.

אין מקום לחברים בלב שלי. אין מקום לאהבה, אין מקום לשמחה, הריקנות כבר תפסה את הכל.

אני כל כך כועסת,

אני כועסת על אלה שאכפת להם ממני, כועסת שמנסים לעזור לי, כועסת שהם לא מבינים.

אני כועסת על אלוהים, שגרם לי להיוולד אל העולם הזה.

אני כועסת על עצמי, על שאני לא יכולה לצאת מזה, על הבן אדם שנהייתי, על הבן אדם שאני.

אני כל כך מפחדת,

מפחדת שאני לא מושלמת.

מפחדת מחברה, מפחדת מאנשים.

מפחדת שמישהו יתקוף אותי.

מפחדת מאבא שלי.

מפחדת להרגיש טוב.

מפחדת לאכזב את ההפרעות שלי.

מפחדת לחיות.

אני בן אדם רקוב.