,You don't need know everything in ilfe
.Just the things you need to be happy
לא יודעת כבר איך להסביר את עצמי פה.לא יודעת איך להסביר לך משהו בכלל.
ואם אנשים לא היו קוראים פה,
הייתי כותבת את כל מה שאני מרגישה.
חבל שמכל הדברים בעולם,
הוא לא מעלה בדעתו שזה מה שאני מרגישה...
- - -
ממש לפני כמה שעות נסענו רק הכיתה שלי מהשכבה לת"א.
היה לנו סיור לימודי במוזיאון ת"א, אבל לפניו היה לנו 3 שעות חופשיות. או יותר. לא עקבתי.
אז המחנכת, הדר, חילקה אותנו לקבוצות של ארבעה.
אני הייתי עם ענוקי, שחף, יוחאי והדיה. במקרה יצא שהקבוצה שלנו חמישה.
אבל אני מרוצה מהקבוצה, והיה פשוט הכי הכי פאנן בארץ היום! כ"כ צחקתי אלוהים.
אחרי השעות החופשיות וזה, היינו במוזיאון, ואחרי שעשינו שם עבודת צפייה בתמונות וזה,
הלכנו אני, יוחאי, ניתאי וגברי ל"לובי" בכניסה, ופשוט ישבנו שם ודיברנו. כן, "ממש דיברנו".
יותר נכון פשוט צחקנו כמו עילגים. היה כ"כ מצחיק, עד שהגעתי למצב שפשוט לא יכולתי יותר לצחוק, כי זה כ"כ הכאיב לי בלחיים ובבטן.
ואמרתי להם [ליוחאי וניתאי, כי גברי סתם ישב בצד XD], שיפסיקו.
אני לא יכולה יותר. פשוט כל הגוף כאב. לא יכולתי לזוז.
ואז הם פשוט התחילו להגיד ולהפציץ אותי דווקא בדברים שהכי מצחיקים אותי בעולם.
והתחלתי לצחוק, ונהייתי אדומה, וכאב לי כל הגוף, והתחילו לי דמעות של צחוק כבר!
נשבעת לכם, בחיים לא צחקתי ככה.
וזה עוד המשיך בערך חצי שעה. אין, אני הייתי כ"כ גמורה. שני הילדים האלו הכי מצחיקים בארץ. הכי.
הדבר היחידי שביאס אותי זה שלא יצא לי לפגוש את ספיר,
אבל כנראה שאני אפגוש אותה כמה ימים אחרי, אם זה יסתדר בסוף.
אני יכולה להגיד שהיומיים האחרונים היו מאוד מאושרים.
אבל אני אוהבת את המשפחה, אני אוהבת את החברים, אני אוהבת את החיים שלי.
אני חושבת שיכלו להיות יותר גרועים.
אבל לפחות לשמוח ממה שבחלקי...
ושלא תטעו, אני שמחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
