טוב, אני לא ממש יודעת איך ממש להתחיל את הפוסט הזה, אבל נתחיל, מה שיהיה יהיה.

פתחתי את הבלוג הזה כמעט לפני שנה. יותר נכון, התאריך המדוייק הוא ה-14.2.08.

הבלוג היה פתוח כמה זמן, לבן, בלי כלום. לא ממש ניסיתי לכתוב פה, או לפרסם את הבלוג.

רק אחרי בערך חודש, כתבתי פוסט ראשון, שאני בטוחה שחסר כל עניין או פואנטה.

לא ממש ניסיתי לדבר על הרגשות שלי או על מה שאני רוצה.

סתם פתחתי בלוג, כי זה נראה לי מגניב.

עם הזמן, התחלתי להכיר כמה וכמה אנשים, שהיו מגיבים באופן קבוע.

אני לא ממש יכולה לתאר את זה במילים, אבל דיי השתנתי בזמן שכתבתי בלוג, שכתבתי את הבלוג הזה. אפשר לראות אפילו שהפוסטים הראשונים מאוד מוזרים, חסרי פואנטה. 

ככל שהבלוג התקדם בחודשים, פחות חפרתי בפוסטים. יותר כתבתי מה שאני מרגישה, על הכל.

אנלא חושבת שהייתי צריכה להתנהג בבלוג הזה בצורה אחרת,

אני מרוצה ממה שהיה ואיך שהבלוג הזה התנהל.

מהתגובות שתמיד היו, מהעיצוב, הכתיבה והצורה של איך שכתבתי את הרגשות שלי.

השתנתי. באמת שהשתנתי, די בהכל. במראה, באישיות אפשר להגיד גם.

אנלא בקטע של להיות מישהו אחר, אבל אני פשוט רוצה להתחדש.

לא רוצה להיות ישנה, זה מדכא אותי.

בזמן האחרון זה פשוט אחרת, הכל, ההרגשה שלי לסביבה, בכללי.

בזמן האחרון במקום לפרוק בבלוג שלי, מה שתמיד הייתי עושה, אני מדברת, נפתחת, מספרת לאנשים שחשובים לי. אני לא צריכה בלוג בשביל זה. אני צריכה להאמין בעצמי, ולדבר.

לדבר, כי כשמדברים, זה נותן את ההרגשה הכי טובה בעולם.

שאני צריכה עזרה, אני מדברת עם אנשים שאיכפת לי מהם, ואז אני באמת מרגישה טוב.

אני לא צריכה בלוג בשביל להביע את הרגשות שלי. אני לא צריכה את זה כבר.

אני יכולה לדבר על כל הדברים שמפריעים לי. אני לא צריכה להתחבא מאחורי המסך הזה,

אני יכולה להיות עצמי, להציג את הפגמים מול הפנים של האנשים שאני יודעת שירצו לתקן אותם, או לשפר אותם.

אני לא צריכה לפחד מתגובות נאצה,

 כי כשאני מדברת על דברים שאני צריכה בהם עזרה עם אנשים שאני יודעת שאיכפת להם ממני, הם תמיד ינסו לעזור, הם תמיד ינסו לתת לי הרגשה טובה.

הבלוג הזה היה תקופה מדהימה בעיניי. באמת שהיה.

אבל עכשיו משתנים, מתבגרים. אני לא צריכה את זה יותר. זה מה שמרגיש לי.

אני לא חושבת שהייתי יכולה לכתוב את כל הבלוג הזה בתור יומן, כי בלוג זו הרגשה אחרת. הרגשה של אישיות,

אבל אישיות המוצגת לכולם. שכל בנאדם שקורא פה יכול לקבוע לעצמו אם הוא יגיב לי נאצה, יגיב לי בטוב, או פשוט יכנס, יקרא, וילך.

עצוב לי לסגור את הבלוג הזה, אבל אני לא יודעת באמת אם אני  "עצובה."

זו פשוט תקופה שמסתיימת. היה טוב, וטוב שהיה.

ניפגש רק בשמחות (: