זאת ש...

אני לא מבינה

איך יכול להיות

שאני כלכך אוהבת אותך,

אבל עוד חושבת עליו..?

אני לא מבינה

איך יכול להיות

שאני כולי שלך, בכל תא ותא בגופי,

ועוד משתוקקת

למבטיו החטופים, הסמויים;

הרגע בו מבטינו נפגשים

ואף אחד לא שם לב לכך,

רק לרגע, רק לשניה,

אבל זה שוב ממלא אותי..

רק בהחלפת כמה מילים

ביני לבינו

אני מרגישה את ההתרגשות

שזמן כה רב לא הרגשתי,

את הפרפרים בבטן,

את מסכת האדישות

שמסתירה חיוך מבויש...

אני לא מבינה,

איך יש לי את כל מה שרציתי

ולא היה לי

ואני רוצה את מה שתמיד היה לי

ולא רציתי..

אני עדיין אוהבת,

כל כך אוהבת.

אני עדיין שלך,

הכי שלך.

אני עדיין איתך,

ורק איתך.

אבל יש הבדל כה עצום

בין המעשים למילים.

יש הבדל כה גדול

בין רצונו של הראש,

לבין רצונו של הלב.

איני מקבלת את העובדה

שאני אוהבת את שניהם.

איני מקבלת את העובדה

שליבי חצוי לשני קצוות שונים.

אני לא מבינה איך

אני יכולה

לאהוב אותך,

את כל הטוב בך,

האכפתיות, הדאגה, הנוחות

(ההרגל)

ובו זמנית לאהוב אותו,

את המסכה המזויפת שהוא מלביש לעצמו,

החוסר עניין, הכוח שיש לו עליי

(האסור)

אני לא מבינה

איך אחרי כל מה שעברתי איתך,

ליבי וגופי עדיין משתוקקים לתשומת ליבו שלו..

איך דווקא עכשיו,

כשהכל טוב לי,

אני מחפשת דרך להרוס,

לזייף,

לסטות מהדרך הנכונה,

להתדרדר במורד הדרך הטועה..

אני אוהבת אותך,

בכל ליבי, נשמתי, גופי, ראשי-

אני איתך,

ורק איתך.

אני שלך,

ורק שלך.

אבל מחשבותיי בוגדות בי.

אולי זה כוח ההרגל שמאס עליי,

כמו תמיד.

ואולי זה כוח האיסור שמושך אותי,

כמו תמיד.

שלך, ושלך..

שלכם

עד שאמצא את התשובה הנכונה.