ישבנו בבר ביפו, בערב שישי נעים ורגוע. אני לבשתי סוודר ארוך ועבה,
שנראה כאילו יוצר בשנות ה-80, ואתה? האמת שאני בקושי זוכרת מה לבשת, כי לא יכולתי
להסיר את המבט מה"גומות"
שהעיניים שלך יוצרות כשאתה מחייך את החיוך הטהור והכובש שלך, מהשיער השופע שלך,
אותו משכת בטבעיות לאחור עם ידך מפעם לפעם, לא מנחש בכלל כמה זה סקסי.
הזמנו בקבוק יין ושתי מנות של בטטות וקישואים בתנור, ולא היה דבר אחד
פגום ברגע הזה- האוויר החמים, "פירמידות" האש שהאירו את המקום, הרחוב
הקסום והאנשים סביב שהיו – לא היו, במובן זה שהם היוו מעין קולות רקע מושלמים אבל
לא הצליחו להיכנס לבועה שהייתה אתה ואני.
בעודי יושבת איתך שם, חשבתי שכל מי שמסתכל על שנינו מהצד, רוצה להיות
אנחנו. ואני, גם באותו רגע וגם ברגעים שלאחריהם בהם נישקת אותי באמצע הרחוב היפואי
וליד הים ולא עזבת, מתעלם מהאנשים שחולפים מולנו ומחבק אותי חזק חזק, הרגשתי שזה
מסוג הרגעים בהם לא הייתי רוצה להיות בשום מקום אחר , עם אף אחד אחר, מאותם רגעים
שהיו נדירים בשבילי, עד שהכרתי אותך, וכל שנייה אתך הפכה לרגע כזה.
דיברנו קצת על קשרים קודמים. סיפרת שאכלת צהריים היום עם מישהי שהיה
בינה לבינך סיפור מורכב עוד מימי התיכון, הייתם ידידים ואז הייתם זוג ואז נפרדת
ממנה ואז היא עברה לארה"ב וכשגרת שם נפגשתם מדי פעם ולפני מספר חודשים היא
חזרה לארץ ומאז מדברת איתך כל הזמן ומנסה לחדש את הביחד שהיה לכם. סיפרת שאתה כבר
מזמן הגעת למסקנה שאתה לא מעוניין בה, ועכשיו אתה לא יודע איך להעביר לה מסר כזה,
כשהסטאטוס כרגע הוא ממילא לא יותר מ"מכרים" מהעבר. לא היה לי כיף לשמוע
שיש לך קשר כזה. עוד יותר לא היה לי כיף לשמוע שנפגשתם היום. אבל שתקתי והקשבתי,
מנסה להבין לאיזה כיוון השיחה מובילה. שאלתי אותך אם התנשקתם. אמרת שממש ממש לא.
ופתאום אמרת: "עמד לי על קצה הלשון לספר לה עלינו, אבל לא רציתי לדבר איתה עלינו
לפני שאנחנו מדברים על זה".
"על מה, עליך ועליה?"
"לא, עזבי אותה, היא לא מעניינת. עלינו"
משהתחלתי להסתבך עם המילים ולגמגם, ביקשתי ממך שתדבר אתה קודם, ואז
אולי יהיה לי יותר קל.
"לפחות מנקודת המבט שלי, מאז שנפגשנו, יותר נכון מאז שהתחלנו
לדבר, שום דבר אחר לא מעניין אותי, אף אחת אחרת לא מעניינת אותי...אולי אגיד את זה
אחרת. בכל הפעמים שהייתי איתך, מאה אחוז מהזמן היה לי כיף. אני רוצה לדבר איתך
וחושב עלייך הרבה, מעבר לזמן שאנחנו מדברים או מתכתבים. אני לא נפגש עם בנות אחרות
ואני לא מדבר עם בנות אחרות".
אף אחד לא דיבר אליי באופן כל כך רגשי, עמוק, ואוהב, כבר 4 שנים.
מצדי, לאחר שגיבשתי את המחשבות והרגשות, אמרתי שבחודש – חודשיים האחרונים,
מאז שהכרנו, אני בן אדם הרבה הרבה יותר מאושר, שמח, וטוב לי. סיפרתי לך שלצד האושר
העצום הזה, יש פחד גדול, שמונע ממני לרוץ קדימה. שיתפתי אותך שכשהצעת לי לעשות
משהו בסוף השבוע הבא, מעבר להתרגשות והשמחה שבערה בי עקב ההצעה, הציפייה שהיא יצרה
אצלי מנוונת אותי, ואני פוחדת להתמסר לה ולהתאכזב. סיפרתי שאני לא יוצאת עם אחרים
כרגע, אובייסלי, ושלא הייתי בזוגיות הרבה שנים.
האמת היא, שיכולתי לסכם את כל זה במילים פשוטות יותר, שלא העזתי להגיד
אבל הייתי בטוחה שאני שקופה לגביהן כמו מים – אני מתאהבת בך.
אני יודעת שאני מתאהבת בך כי בא לי להשתמש בכל המשפטים הכי נדושים שיש
כמו איך שזה לא משנה מה נעשה או איפה נהיה כל עוד זה יהיה יחד, ששום דבר מסביב לא
מעניין, שאין משמעות לשום דבר אחר, שאני חיה מפגישה לפגישה, משיחה לשיחה, מהודעה
להודעה, שכל פעם שאני חושבת עליך או עומדת להיפגש איתך עולה לי חיוך של מפגרת, שאם
אנחנו לא מדברים יותר מכמה שעות אני מרגישה מוטרדת ומוצפת בחוסר אונים, שאני יכולה
לבלות יום שלם בלחבק אותך, לנשק אותך, למשש את הפנים היפות שלך, למשוך בשיער הסקסי
שלך, לגעת בגוף הנעים שלך. שאני מרגישה שמהרגע הראשון שהתחלנו לדבר היה בנינו קליק
נדיר שאי אפשר להסבירו במילים, אותו קליק שאנשים חולמים עליו, רואים אותו בסרטים
וקוראים עליו בספרים, והוא מה שהחזיק אותנו חודש שלם כמעט עד שנפגשנו, למרות שבכלל
לא הכרנו עדיין כמו שצריך וב-99% מהמקרים אלו מסוג הקשרים שמוותרים עליהם בין רגע.
שאיכשהו במקרה הזה, ההרגשה היא שזה היה חייב לקרות, שהיינו חייבים להכיר (ואני
מתביישת לכתוב את המילה 'גורל' אז אחדל).
אני יודעת שלא עבר הרבה זמן, אבל אני מרגישה שזה זה. וכמו שכבר
כתבתי פעם, הרגשות שלי הם מה שהם, ויש להם תוקף ללא קשר למה האחר מרגיש, או למה
יהיה בעתיד. ולכן, אני מרשה לעצמי לכתוב שזה "זה". שזה אתה שחיכיתי לו,
ושזו אני שחיכית לה. שאתה פינת השקט שלי, שממלאת את המצברים שלי כל פעם מחדש. שאתה
האחד שגרם לי להגיד "כן, זהו". ששיבש לי את החיים, אבל גם בנה אותם
מחדש.
זה אושר שקשה להכיל. והקושי בלהיות תלויה ומושפעת מאדם אחר באופן כה
משמעותי, אחרי שנים של קהות חושים, הוא גדול. זה מפחיד נורא, מסעיר נורא. אפילו
להעלות את הדברים על הכתב, יוצר בקרביי פחד שביום מן הימים אקרא את הכתוב כאן בלב
שבור ואזיל דמעה על כך שאלו מילים שנחלתן היא נחלת העבר. לצד זאת אני מקווה שאוכל להקריא לך את זה ביום מן הימים, כדי שתוכל להבין את רגשותיי כלפיך.
אני יודעת שכל זה לפעמים
גורם לי להיות מוזרה, מגושמת, חסרת ביטחון, לא מרוכזת, ואתה מתבלבל, וקשה לך להבין
אותי או מה אני רוצה, ואת הדיכוטמיה בין אני החכמה, החדה, החריפה והפלפלית, לבין אני שנותנת לאהבה לשבש אותה כך. אבל אני מקווה שהעכבות הן רק שקר בחן ההתחלה.
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דירה להשכיר.