אז קוראים לי ירדן.
ואני אוהבת לעשות שטויות.
לצחוק, להשתגע, לחייך.
כי זאת אני.
עברתי תקופה, הייתי אומרת
התקופה ה כי יפה שהייתה לי,
הרגשתי שיש לי בשביל מה ובשביל מי לחיות.
זה לא שעכשיו אין לי,
פשוט פעם זה היה ניראה יותר גדול מיזה..
היו שני בנים, שבשבילי היו הכי חשובים.
אני לא יגיד איך קוראים להם,
כי אין לא יודעת בידיוק מה יקרא את מה שאני כותבת.
אבל מי שיבין יבין.
הבנים האלו מילאו לי את החיים באושר,
ובאותו הזמן בעצב.
אחד מהם, היה החיים שלי, אהבתי אותו
מ א ו ד.
כמו שלא אהבתי הרבה זמן,
נתתי למישהו באמת להיכנס לי ללב.
והוא ? היה הכי מיוחד מכל הבנים שהייתי ואהבתי,
הוא היה הראשון להרבה ולא מעט בשבילי.
ויש עוד רגש בלב, אבל זה פשוט נעלם עם הזמן.
התקופה נעלמה..הילד השני היה הידיד הכי בשבילי
הכי נכון והכי אמיתי, אהבתי אותו מאוד.
ידעתי שהוא יהיה שם בשבילי.
שניהם עשו כל כך הרבה מאמצים בשבילי.
הלוואי וזה היה עדיין קיים, כל הרגש והאחווה.
ואתם יודעים איך אני מרגישה עכשיו ?
אני מרגישה שמשהו חסר לי.
שהחיים שלי התרוקנו מכל הכיוונים בגלל שמה שהיה ?
נעלם לו עם הזמן.
כמו שאומרים
- עם הזמן ה כ ל חולף -
בבלוג זה
בכל הבלוגים
