לפעמים בא לי לחזור אחורה בזמן.
להיות היפית בשנות ה-60, להסתובב ברחובות עם בגדים צבעוניים בשיער פרוע ומלא בסרטים צבעוניים, להיות ילדת פרחים שבאמת מאמינה בשלום.
או אולי להיות ליידי במאה ה-19 בארה"ב, וללכת לנשפים ולהסתכל על ג'נטלמנים תחת מבט ביישני ומצועף, עטופה במחוך שלא יאפשר לי לנשום אך יגרום לגברים להחסיר פעימה לנוכח היופי עוצר הנשימה כשאני צועדת על שטיח הקטיפה האדום במורד גרם המדרגות המעוצב.
או להיות נסיכה בימי הביניים שאיזה אביר על סוס לבן עם שריון נוצץ באור השמש וחרב ומגן יבוא להציל אותי מנישואין בכפייה עם איזה זקן עם גיבנת רק בגלל שיש לו ארמון מפואר. הוא ירכיב אותי על הסוס שלו ונדהר לעבר השקיעה כמו באגדות.
או אולי להיות צעירה שהגיעה מרוסיה של פעם בימי העלייה השלישית, להגיע לארץ מתוך אידאל שפה הכל אפשרי. להקים מקומות ישוב חדשים, לחיות חיים שיתופיים, לשאוב כל יום מים מהבאר וללכת להשקות שתילים רכים שזה עתה שתלתי. לחיות מתוך אמונה גדולה באידיאולוגיה שלי, שכל ישראל אחים ושישראל הוא המקום היחיד בו יהיה לנו טוב. לעבוד קשה בחקלאות בעודי לבושה במכנס חאקי קצר ובשערי קלועות שתי צמות בלונדיניות, מצויידת בחיוך עם שיניים לבנות והמון שמחת חיים. ובערבים לרקוד לצלילי האקורדיון בין ערימות חציר ריחניות.
או לחזור 80 אלף שנה אחורה לאפריקה ולראות כיצד ההומו ספיאנס חיו אז וכיצד הם החליטו בגלל התנאים הקשים לעזוב ולנדוד להודו. להיות אחת מהם ולדבר בשפה מוזרה של נקישות, להיות בעלת חושים מחודדים, להיות ציידת שלא מפחדת מהחיות הטורפות.לצעוד לעבר עתיד טוב יותר בלי לדעת שעוד המון שנים האדם יהיה היצור הדומיננטי על כדוה"א.
או אולי לחזור לעידן המזוזואיקון לסוף תור הקרטיקון, לפני כ-65 מיליון שנה, ולראות איך נראה כדוה"א אז ואילו אורגניזמים איכלסו אותו. ואז לראות איך בעצם נכחדו הדינוזאורים- האם זו היתה רעידת אדמה או התפרצות געשית או מטאוריט שנפל על כדוה"א והעלה ענן אבק עצום או אולי שילוב של כל הגורמים הללו יחד.
או אולי לחזור טיפה לפני נקודת האפס, במצב בו היה פה רק ריק מוחלט ולראות איך היקום מתחיל להיווצר מנקודה סינגולרית אחת, לצפות במפץ הגדול ואז בהתגבשות הכוכבים. לראות כיצד השמש מתחילה לזרוח, וכיצד הירח מחזיר את האור שלה לעבר כדוה"א.
ולפעמים בא לי לחזור מספר שנים אחורה, ולחיות חלקים מחיי מחדש. לחזור להיות ילדה שמצפים לה עתיד גדול כי היא כ"כ חכמה ומוצלחת (ככה זה- כל ההורים חושבים שהילדים שלהם הכי מוצלחים), לשחק כל היום במתקנים ובנדנדות, לטפס על העץ הקבוע שלי, ולשבת עם 2 החברות הטובות שלי יום יום על אותו ענף קבוע ואז לקפוץ מטה בלי לפחד מהגובה. לעשות במתקנים את כל הסלטות והפעלולים שילדים אחרים פוחדים לעשות רק כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה, להסתכל על העולם בעיניים פקוחות לרווחה, בלי למצמץ. לא לפחד מכלום ולא לדאוג מה יקרה בעתיד.
או אולי לחזור לגיל 16, לחוות שוב את כל חוויות התיכון. להתבגר מחדש אבל הפעם להיות יותר אסרטיבית ויותר חברותית, להתבלט יותר ולא לפחד להביע את דעותי בקול רם.
או אולי לחזור אפילו שנתיים אחורה, לפני שהתחלתי את הלימודים, למלצר כל בוקר בבית קפה ובערב בפאב ולאחר המשמרות לצאת עם כל העובדים בחבורה שמחה וקולנית, להתפרע ולעשות צחוקים ואז לחזור בארבע בבוקר ולקום שוב בשש כדי ללכת לעבודה. להכיר המון אנשים חדשים ולהתחבר עם כולם. הפעם הייתי רוצה להעריך יותר את התקופה הזאת.
מה בעצם גורם לנו לרצות להיות בזמן אחר או במקום אחר לעיתים כ"כ קרובות?
למה אנחנו אף פעם לא מרוצים ממה שיש לנו? הרי מה שיש לנו זה כאן ועכשיו. וגם אם הכאן והעכשיו קצת קשים צריך לפעול כדי לשפר אותם ולא להתרפק על העבר.
אני בטוחה שעוד מספר שנים אני אתגעגע ליום בו כתבתי את הפוסט הזה.
חבל שזהו טבע האדם. ואולי מצד שני זה מה שעשה אדם להיות אדם. אין לי את כל התשובות. אני יכולה רק להבטיח לעצמי להעריך יותר את החיים שלי כרגע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
