Soulmate

אכן בסוף ברחתי .

וכל רגע היה שווה את זה. אני לא ארחיב פה כי זה לא יעניין אתכם אבל מה שכן, איחרתי בשעתיים הבייתה.

אמא שלי צרחה ,הענישה, שוב צרחה.

ובלה בלה בלה.

מה שכן, היה מדהים ביותר. בפעם הראשונה שעשיתי משהו לא הגיוני ואהבתי את זה.

שאני לא אתרגל לזה ...ואכן כך הייתה הנשיקה הראשונה שלי:

באמצע דיזינגוף סנטר על ספסל, עם הבן אדם, שנכון לרגע זה, אני הכי אוהבת בעולם.

ואני מתגעגעת.

ורע לי.

אני לא יודעת למה, רע לי. פשוט ככה. אני מאושרת ו......

אני לא יודעת.

פוסט קצר, אין לי מצב רוח.

שיהיה לכם יומנעים.

מילי=]

אני יודעת שזאת לא הדרך.

ואני יודעת שזה לא ייפתור את בעיותי, אולי זה אפילו יחמיר אותן.

זה לא בסדר, ואם אמא שלי תגלה היא תתחרפן וזה ידאיג אותה ברמות לא נורמאליות, כבר הזכרתי פה בעבר, שיש לי בעיות גדולות עם ההורים ובמיוחד עם אמא שלי. שאני צריכה ממש להתאמץ או לעשות משהו בשביל שהם יגלו כלפיי יחס אנושי. משהו שיראה שאני באמת קיימת .

אני בורחת מהבית. תכנית, אני לא בורחת לתמיד. אני רק נוסעת לת"א שזה שעתיים נסיעה מהבית שלי ואומרת לה שאני נוסעת עם חברות לקניון הגדול. אם משהו ישתבש ואני לא יצליח לחזור לפני 9 ,אז אין לי מה לחזור הבייתה.

אני רק רוצה לראות אותו. אני כ"כ רוצה לראות אותו. אפילו להביט בו מרחוק למשך כמה שניות. להרגיש את השפתיים שלו מרפרפות על שלי, נוגעות ובעצם לא. אני רוצה להרגיש את חום גופו. ולדעת שהוא כאן, ליידי. שזה לא עוד חלום ואשלייה.

אני רוצה להיות איתו לפחות לכמה דקות. להיווכח בזה שהוא כאן, שהוא אמיתי. שבאמת קיים הבן אדם שאוהב אותי. איך שאני, עם אופי מחורבן, הפרעות אכילה, הצלקות על הידיים.

ואני נוסעת. ולא מתחרטת. וגם לא אתחרט לעולם. כי הפעם, רק הפעם, אני עושה את מה שהלב שלי מכתיב לי ולא אכפת לי שזה לא הגיוני.

אז וויש מי לאק=]

מילי3>

אחרי חודש שהזנחתי את הבלוג החלטתי לחזור.

הפוסטים הישנים שהיו כאן נמחקו מאחר והם העבר.

הרבה דברים עברו עליי החודש הזה.יותר מידי. את חלקם אני אשמח לספר כאן אבל חלק גדול מהם אני מעדיפה לשמור לעצמי, כי כבר למדדתי ולא פעם אחת, שעדיף לשמור דברים לעצמך.

שברתי לו את הלב.

שיחקתי בו.

והתנהגתי כמו הכלבה האחרונה על כדוה"א. אני יודעת שזה היה מזמן, אבל דאמט.

אני לא אוהבת אותו. ולא אהבתי. אני לא הרגשתי כלפיו כלום, והוא כל כך אהב אותי. אז הסכמתי, מה יכולתי לעשות?

ופגעתי בו. עשיתי את הדבר הנורא ביותר שאפשר לעשות לבן אדם, והתעלמתי ממנו. התעלמתי ממנו למרות שהוא רץ אחרי כמו כלבלב וזה החניף לי. התעלמתי בגלל שלא יכולתי להסתכל לו בעיניים כי ידעתי עד כמה הדבר שאני עושה נורא ואיזה השלכות יהיו לו.

אני התחמקתי ונפרדתי ממנו באייסיקיו וסירבתי להיפגש ולהסביר הכל. ואני כל כך מצטערת. ואני לא כועסת שאמרת לי ללכת להזדיין ושאתה שם עליי זין. כי אתה צודק, ואחרי דבר כזה לא מגיע לי אפילו את היחס המינימלי המגיע לבן אנוש.

אני קמה בבוקר ואני לא מזהה את עצמי. אני רואה דמות כלשהיא ,שכבר לא אכפת לה מעצמה. שרזתה כ"כ בחודשים האחרונים. אני רואה את הצלקות הנוראיות על הידיים שאמא שלי רואה אבל מתעלמת. העיגולים השחורים מתחת לעיניים, שנגרמו מחוסר השינה בחצי שנה האחרונה. אני מתפלאת וחושבת הרי זאת אני! זאת אני! אבל כל כך שונה.גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים. אני מרגישה שבאיזשהו מקום איבדתי את הרגש האנושי, ושאני לא אמצא אותו לעולם.

אני לעולם לא ישוב להרגיש את מה שהרגשתי פעם ולאהוב את אותם דברים. אני לא ישוב להיות אותה ילדה חזקה ששום דבר לא שובר אותה.כי נכון להיום, כל דבר אפילו הקטן ביותר, שובר אותי.

ולמרות כל זה, למרות כל הכאב הנפשי שלי, אני מסוגלת להתאהב וזה מפליא אותי.

זה קרה לפני 3 שבועות אולי, ראיתי את התמונות שלו והוספתי אותו למסנג'ר .התחלנו לדבר .

זה עבר לאסמסים ואז לשיחות טלפון. זה הגיע למצבים שאני יכולה להשתגע בלי לשמוע אותו, את הקול שלו ואפילו בלי לקבל הודעה. אני אוהבת אותו. ואף פעם לא אהבתי ככה אף אחד. אני יודעת שהוא רחוק אבל פאק. אני לא יכולה לעשות עם זה כלום, ומה שהכי יפה בסיפור הזה שהוא אוהב אותי. הוא אוהבת אותי וזה מה שמחזיק אותי שפוייה.

אני אוהבת איך שהוא מתקשר אליי בדיוק כשאני מתעוררת .אני אוהבת את ההודעות הרומנטיות שלו.

אני אוהבת אותו.

וזה מה שטוב בכל החפירה הזאת.