"שלום, כאן הדר, במה אוכל לעזור לך?" שאל קול נעים של אישה מהצד השני של הקו.
"שלום, אה.. הגעתי לבית זונות?" שאל אדם בחשש.
"מה גורם לך לחשוב כך? אם התכוונת להגיע לבית זונות, טעית במספר." השיבה הדר.
"אה, לא, לא התכוונתי, פשוט ראיתי את המודעה הזאת ברחוב וזה נראה לי כמו "דרושות זונות"." הסביר את עצמו אדם.
יופי, הוא חשב, עכשיו בחיים לא יקבלו אותי לעבודה הזאת.
"למה?" שאלה האישה.
"כי היה כתוב שם עבודה שמרוויחים בה הרבה כסף ומהר, וזה היה מנוסח בלשון נקבה. למה זה היה מנוסח בלשון נקבה, באמת?" שאל אדם.
"פשוט כדי לפנות לקורא בנימה אישית. קיימות מספר שווה של מודעות הכתובות גם בלשון זכר." אמרה ההדר הזאת.
"טוב, טוב, הבנתי. אז מה העבודה הזאת בעצם?" שאל אדם.
"אז אתה התקשרת בקשר להצעת העבודה? אפשר לקבל את הפרטים שלך?" היא שאלה.
"רגע, רגע! איזה מן עבודה זאת בכלל? אני לא יודע אם אני רוצה לעבוד במשהו שאני לא יודע מהו!" אמר אדם.
"וואו, בילבלת אותי. חכה רק רגע, אני מעבירה אותך שלוחה." היא אמרה ומוסיקה נעימה החליפה את קולה.
"אוי לא, רק לא זה..." אמר אדם לטלפון.
"רק לא מה?" השיב לו קול קר וענייני של גבר מצידו השני של הקו.
"אה, אופס, סליחה! חשבתי שיתנו לי לחכות על הקו הרבה זמן..." נבוך אדם.
"טוב, אצלנו זה לא ככה. לא במקרה שלך, בכל אופן. אז מה אתה מחפש? הולנדית? אסיאתית? שמעתי שאסיאתיות הולכות טוב עכשיו, רוצה לנסות אחת?" שאל האיש בצד השני של הקו.
"יש לכם כזה מבחר? מאיפה אתם מביאים אותן?" שאל אדם.
"מכל העולם, ידידי. כל העולם. נו, אז מה אתה רוצה?" שאל האיש.
"אני..."
"נו?"
"אני רוצה עבודה." אמר אדם.
"אה, אז ההדר הפוסטמה הזאת כבר אמרה לך שאנחנו לא בית זונות. קקה. חבל דווקא, אני ממש מת על לעבוד על אנשים עם הקטע הזה..." התוודה האיש בצד השני של הקו.
"הממ אוקי. איזו מן עבודה זאת בכלל? מה המקום הזה באמת?" שאל אדם.
"מקום? לא לא, ידידי. אתה טועה טעות חמורה! בוא למשרד שלי ואני אראיין אותך, קודם כל. כדאי לך להדפיס קורות חיים שכתוב בהם שגמרת 12 שנות לימוד וצבא, אבל גם בלי זה זה בסדר. כל עוד אתה מעל גיל 21, כמובן."
"כן, כמובן, אני כבר בא, רק איפה המשרד?" שאל אדם.
"איפה אתה נמצא? המשרדים שלנו ממוקמים במרתף של כל מקום שיש בו מודעה. לך לאיפה שראית את המודעה, היא היתה דבוקה למבנה כלשהו, מן הסתם." אמר האיש.
"לא, לא! היא הייתה דבוקה לקיר בטון! אני זוכר, זה היה קיר מכוער כזה שלא קשור לכלום שחשבתי שהוא צריך גראפיטי דחוף!" אמר אדם.
"אה, נכון, תלינו כמה מודעות באזורים של אנשים שישמרו את המספר בסלולרי שלהם ולא יתקשרו אליו מיד. טוב, אדם, תעלה קומה אחת. אני האיש ששובר כורסאות על התקרה שלך." אמר האיש בצד השני של הקו.
"מה?" אדם הזדעזע.
האיש כבר ניתק.
"זהו, אני באמת השתגעתי. עכשיו זה רשמי." הוא אמר לעצמו, ואז יצא מהחדר.
כל המעשנים בסלון בהו בו במבט מזוגג.
"על מה אתם מסתכלים?" הוא אמר בזעף.
"על השושבין שלנו." מלמלה המעושנת בעירפול חושים.
"זה מה שאני שונא אצלכם, אף פעם אי אפשר לדעת מה אתם מעשנים. סיגריות מהמכולת גם אני מעשן, אבל את הדברים שלכם-"
"-אנחנו כן יודעים, זאת היתה חתולה שקפצה מהשיח." מלמל שמעון.
"לא, לא! זה היה נרקומן, אני ראיתי!" מחה מישהו ממאחורי הספה.
"רואים? אמרתי לכם! אצלכם אף פעם אי אפשר לדעת..." אמר אדם ויצא מהדירה.
הוא פנה לעלות במדרגות המטונפות, דילג מעל נרקומן אחד, בעט למטה נרקומן אחר, ובסוף הגיע לדלת המיוחלת של הדירה שמעליו.
הוא צילצל בפעמון שלהפתעתו במקום להשמיע את ה"טזזז!" המסורתי, דווקא צילצל צלצול נעים.
"מי שם בבקשה?" נשמע קול נעים של אישה.
"הדר? זה אני, זה שדיבר איתך קודם." הוא אמר.
הדלת נפתחה מעצמה ואדם נכנס פנימה. הוא לא ראה שם שום אישה.
"הדר? איפה את?" שאל אדם בבילבול.
"אני כאן." אמר הקול הנעים מכל הכיוונים.
"מה נסגר? מה, את אלוהים?" שאל אדם. נכון, זה יהיה הזוי לגמרי אם היא באמת אלוהים, אבל אדם חשב ששום דבר כבר לא יכול יפתיע אותו.
"לא, היא מחשב. יש פה רמקולים בכל החדר. אדיוט." נשמע קרקור מאחד החדרים שבפנים.
הבית הזה היה מפואר כמעט, מרווח ומצוחצח בצורה חשודה מאוד בשביל הבניין שהוא נמצא בו.
אדם התקדם עד שהגיע לחדר בסוף המסדרון הארוך מאוד שדלתו היתה פתוחה. זה היה משרד גדול של איש דקיק וזקן למראה שישב בכיסא מנהלים גדול ושחור מול שולחן עץ קוניאק עצום.
"אה, היי, אני אדם." אמר אדם.
"אני יודע, שב." אמר האיש והחווה בידו על שרפרף פלסטיק אדום מצידו השני של השולחן.
אדם התיישב במבוכה.
"כן, אני יודע, קצת הקצנתי את הפרשי הגובה הקלאסיים שיש בראיונות. אבל תבין, אין לי תקציב לכיסא אחרי כל השיפוצים שעשיתי פה. אתה ראית את הבית."
"כן, אני מבין." אמר אדם.
"אני יודע. אגב, מצטער על כל הדפיקות שהיו לך בתקרה בזמן האחרון, פשוט זה מה שהמחשב שלי עושה כשהוא מצונן." אמר האיש.
"אז מי אתה? ומה זה המקום הזה בעצם? ומה זאת העבודה שאני מתראיין אליה?" שאל אדם.
"קודם תביא קורות חיים ותעודת בגרות והכרה ממשרד העבודה והרווחה שעשית צבא." אמר האיש.
"מה? לא אמרת לי את כל זה! הבאתי רק קורות חיים!" אמר אדם ושלף את הדף הטרי מהמדפסת.
"היית אמור לחשוב על זה בעצמך, אדיוט. תביא לי את זה. כן. יפה. יפה מאוד. אתה בפנים, עכשיו אני אספר לך במה אתה עובד בכלל. אגב, יש לך חשבון בנק שנוכל להכניס אליו את המשכורת שלך?" שאל האיש.
"ברור, איך נראה לך שעשיתי צבא, בלי חשבון בנק? הממ מה רגע, איך זה שאני כבר בפנים? מה נסגר?" שאל אדם.
"נו, לא קראת את המודעה? זאת עבודה שמקבלים בה הרבה כסף ומיד. מהרגע שאתה בפנים יש לך כסף, הבנת? אתה יכול גם לעבוד בהתנדבות אם אתה רוצה, למרות שלא ברור לי למה שתרצה את זה. אתה יכול גם לא לרצות לעבוד אצלנו, למרות שגם זה לא ברור. בכל אופן, אתה נותן לי את פרטי חשבון הבנק שלך או לא?" שאל האיש.
"כן, בטח! ואני רוצה לעבוד אצלכם בתשלום!" אדם מיהר להוסיף ורשם את פרטי חשבון הבנק שלו בצד השני של הקורות חיים.
"יפה. ידעתי. כולם אומרים את זה. עכשיו אני רק אספר לך מה אנחנו עושים ואתה תחתום שאתה בפנים, הבנת? טוב, אז זה הולך ככה:" האיש כיחכח בגרונו והתמתח.
"זה הולך להיות סיפור ארוך, וחשוב מאוד. כדאי שתקשיב טוב טוב אם אתה רוצה לדעת מה לעשות בעבודה הזאת בכלל. אצלנו לא מפטרים, מי שבפנים נשאר בפנים, זה חוזה לכל החיים. אז תקשיב לי טוב." אמר האיש ופתח את פיו כדי להמשיך בדבריו.
המשך בפרק הבא.
(מה, תראו מה השעה! אני מוכרחה כבר לישון. לילה טוב לכולם~)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
