בלוג הסיפורים שלי.

הסלולרי שלי צלצל, ואני לא רציתי לענות.

השעה היתה שעת לילה מאוחרת והיתה לי הרגשה שסופסוף אני הולכת להרדם, את הסלולרי השארתי על המכתבה כי ביום למחרת היה לי חופש.

אם לא היה לי חופש אז הוא היה מכוון על שעון מעורר ונמצא מתחת לכרית שלי, אבל ביום למחרת אמור היה להיות לי חופש לכן גם לא טרחתי לסגור אותו, והוא פשוט היה שם על המכתבה שלי בין כל הדפים, הציורים, המחשבות על תכנות והטיוטות במתמטיקה.

"ציקסו, שמישהו יענה כבר!" נהמתי בקול עמוק מידי מכדי שיצא מגרוני הצווחני, אך בשעות לילה מאוחרות שכאלה מסתבר שגרוני מסוגל להפיק כל קול שהוא.

למזלי אחי ישנו שינה עמוקה ולא התעוררו, לרוע מזלי מי שצלצל אלי היה עקשן ולא התייאש. הסלולרי שלי ניגן כבר שלוש פעמים את השיר במלואו, וזה שיר ארוך של לפחות שלוש דקות.

"משהו כמו עשר דקות... צ'יקסו, לא יכלו לתת לי תרגיל יותר מסובך? בשביל מה אני לומדת כל כך הרבה סוגים של מתמטיקה באוניברסיטה?" חרקתי בשיני וגררתי את הגרביים המסריחות שעל רגליי לעבר המכתבה, ועניתי סופסוף.

"לין! את מוכרחה לצאת משם!" נשמע קול מוכר ובלתי מזוהה.

תראו, יש הבדל גדול מאוד בין מתמטיקה לקולות של אנשים: מתמטיקה אני יכולה לפתור תוך כדי שינה, לזהות אנשים לפי קול-לא.

"אהא, מי זה?" שאלתי בסבלנות. "את לא מבינה מה שאומרים לך? רדי למטה עכשיו, זה דחוף! אני אסביר הכל אחר כך!" הוא נשמע לחוץ.

"תקשיב, אחי, אם אתה כל כך לחוץ לסקס זאת לא סיבה-" "-לא, אמרתי לך שלא תביני! אני אסביר לך אחרי שתרדי כבר נו!" הוא צעק, ויכולתי לשמוע את הצעקה הזאת גם דרך החלון שלי. פתחתי את השמשה וראיתי דמות זעירה עומדת על המדרכה.

"שיואו! אתה כזה קטן!" קראתי לעברו וסימנתי עם האצבעות.

"תגידי, מה לקחת? אני נראה קטן כי אני נמצא חמש מטר מתחתייך, באקאיארו!" הוא צרח.

אני התעלמתי ממנו והחלטתי לרוקן את בקבוק הפטל שעומד לי על המכתבה כבר כמה שבועות על הראש לו.

"היי!" הוא קרא וניסה להתחמק.

האמת היא שהוא דווקא די הצליח, אבל גם אני הצלחתי לפגוע בו קצת.

"אוף, מה הבעיות שלך? את לא יכולה להפסיק עם השטויות שלך אף פעם? את לא קולטת שבשש תפול עלינו פצצת אטום?" הוא צעק.

"איזה אטום? יש כל מיני סוגים." אמרתי.

"תפסיקי כבר, ואת לא באמת מבינה בזה יותר ממני אז תשתקי ופשוט רדי אלי, אני רק רוצה להציל את החיים שלך!" הוא צעק.

"כן, אה?" השבתי.

באמת, זה התירוץ הכי מוזר ששמעתי בחיים שלי כדי לגרום לי לרדת, אבל זה גם היה די הזוי מצידו להופיע פתאום בשעה כזאת מתחת לבית שלי, להתקשר אלי במשך עשר דקות ולצרוח לי מתחת לחלון.

ולחשוב שהוא עוד הומו.

איך שהוא ראה אותי מגיחה מחדר המדרגות הוא הסתער, תפס לי את היד וגרר אותי לכיוון המכונית שמאסא ישבה מאחורי מושב הנהג שלה.

"מה זה פה? אונס קבוצתי?" מלמלתי בטשטוש.

"לא אמרת לה על הפצצת אטום? תראה אותה, הגיעה אלינו עם גרביים!" היא צרחה על גילי.

"אלה לא סתם גרביים, אלה אותם גרביים כבר שבוע וחצי!" אמרתי בגאווה לא סמויה.

"שבוע זה שבע ימים, איך זה בדיוק מתחלק לשתיים?" התעניין גילי.

"שלוש וחצי, כאילו דה?" השבתי לו.

"אוף, אתם לא קולטים? פצצת אטום, פצצת אטום! לכו ותביאו כמה שיותר אוכל ובגדים, אוקיי? יש לכם עשר דקות, אם לא תגיעו עד אז אני אסע בלעדיכם!" היא אמרה וסגרה את החלון לפני שהספקנו להכנס.

"היי, רגע! למה גם אני צריך להענש בגלל הילדה הזאת?" צעק גילי והכה באגרופו בחלון.

מאסאלה בתשובה הראתה לו את השעון שלה, אולי כדי להבהיר לנו שהוא מתקתק.

"יאללה, בואי נזוז." הוא אמר, תפס בידי וחזרנו למעלה.

"תגיד, כל הקטע הזה עם הפצצת אטום שלכם, זה רציני?" שאלתי.

"ברור! מה נראה לך שאני אסכים לספוג מטח מיץ פטל ככה סתם באמצע הלילה?" הוא שאל.

"וזה לא סתם מיץ פטל! זה-" "-ליני, אני לא רוצה לדעת את זה!"

הגענו לבית שלי, הדלת היתה פתוחה.

גילי לקח את הילקוט שלי ודחף אליו הרבה אוכל. הוא כמעט הוציא משם את קלסרי המתמטיקה שלי.

"לא! מה אתה חושב שאתה עושה? אם צריך להציל משהו, זה את הידע!" צעקתי עליו.

"אולי תעירי כבר את האחים שלך?" הוא צעק לי בתגובה.

אני רצתי והערתי אותם. הם מלמלו משהו על זה שאין להם כוח לקום ועדיין חושך בחוץ, ואז שפכתי עליהם מים.

עד מהרה שניהם התייצבו בסלון עם פיג'מות רטובות.

"תאספו בגדים ותכניסו לתיקים שלכם, אנחנו בורחים מהבית." אמרתי להם.

"ממי אנחנו כבר בורחים? רק אנחנו גרים פה!" אמר טובי.

"כן, אבל יזרקו על העיר פצצת אטום בשש בבוקר, בגלל זה הערתי אתכם עכשיו. יאללה זוזו כבר!" אמרתי ותפחתי להם על ישבניהם הזעירים בכוח.

"מה זה פצצת אטום?" צייץ קרלו, הקטן שביניהם.

"זה אטום מה-זה ביש, ממש פצצה! כאילו מה לא ברור בזה?" קרא גילי מהמטבח.

"מה גילי עושה פה? אתם תתחתנו?" שאל קרלו בזמן שאני דחפתי בגדים שלו לתוך הילקוט שלו.

"לא, בחיים לא, איכס!" אמר גילי.

"למה הוא במטבח? מה הוא מבשל? ולמה אנחנו בורחים מהאטום החתיך?" המשיך לשאול קרלו.

"שמישהו ישתיק את הדבר הזה, אני מנסה להתרכז!" צעקתי ודחפתי לקרלו לפה תחתונים.

"עברו עשר דקות, לרוץ כולם!" צעק גילי וכולנו הסתערנו החוצה עם הילקוטים.

"אני מקווה שלא הוצאת אף דף מהילקוט שלי!" חרחרתי לעבר גילי.

"אפילו לא אטום של דף. נו, זוזו! תכנסו כבר!" הוא אמר כשהגענו למכונית.

נדחקנו כולנו למושב האחורי, מאסא משכה אותי לקדימה ושמה עלי את הילקוט שלה.

"את לא צריכה להביא את הידע שלך, מה ספרות כבר תעזור לנו בנכר?" אמרתי אני.

"עדיין לא התעוררת את?" היא שאלה בצרידות והתניעה.

"אוי, זה מזכיר לי את האופנוע שלי." אמרתי פתאום.

אף אחד לא ענה לי.

"נו, הוא ממש יפה, הוא כזה ורוד. קיבלתי אותו ליומולדת מדוד שלומי." המשכתי לקשקש.

"תסתמי." אמר גילי.

"למה? אני אוהבת לדבר על האופנוע שלי." אמרתי אני.

"תגידי, הדוד הזה שלך, שלומי, הוא-" "-הוא גר בעיר אחרת, זה בסדר." השיב גילי למסה לפני שהיא הספיק לגמור את המשפט.

"אז בקיצור, זה אופנוע ממש יפה, הוא ורוד והדבקתי עליו מדבקות זוהרות של סיילור מון." אמרתי.

"לעזאזל, את הבחורה הכי חננה בעולם." סננה מסה.

"וגם הכי מסריחה." הוסיף גילי.

"ומשוגעת." אמרתי אני.

"לא, את סתם עייפה. עכשיו תשתקי, אולי אני אספיק לישון קצת לפני שנצטרך להיות ערים הרבה. כדאי גם לך לישון." אמר גילי.

דווקא חשתי עירנית מאוד.

"למה הצלתם אותי? מאיפה אתם יודעים בכלל שתפול פצצת אטום? איך אתם יודעים מתי בדיוק היא תפול? איך זה שאתם יודעים עליה כל כך הרבה אבל אתם לא יודעים איזה יסוד זה יהיה?" שאלתי.

"וואו, וואו! לא הכל בבת אחת! לגילי יש את המקורות שלו, אל תשאלי אותי. אבל אני סומכת עליו." אמרה מאסה. גילי נחר מהמושב האחורי, וגם התאומים.

"כולם במעונות כבר יודעים?" שאלתי.

"כן, שחר שלך דאג להפיץ את זה. היה הרבה בלאגן ולא הספקתי לדבר איתו ממש, אבל ראיתי אותו מתרוצץ וצועק הוראות לכל עבר. אני לקחתי את המכונית של המרצה לכמיה ליניארית שאת נמצאת בתוכה עכשיו." היא אמרה.

"מרצה לכימיה ליניארית? מה הקשר שלו אלייך? מי זה בכלל?" שאלתי.

"אה, הוא... טוב, הממ.. בכל אופן, הייתי פה כבר פעם, במכונית הזאת, זה מה שחשוב. לא היתה לי בעיה לפלח לו את המפתחות ולשכפל מבלי שהוא ישים לב." היא אמרה.

"איכס! הוא לפחות נראה טוב?" שאלתי.

"הוא מרצה לכימיה ליניארית, מה נראה לך?" היא שאלה.

"שהוא מכוער, מכוער מכוער מכוער! וזקן." אמרתי אני.

"אה לא, הוא דווקא בסדר. קצת לבן מידי לטעמי, אבל בסדר. ולא הייתי נותנת לו יותר מארבעים." היא אמרה.

"נו? זקן! אז מתי כבר נצא מרדיוס הטווח של הפצצה? ואיך נדע את זה אם אין לכם מושג איזה יסוד זה יהיה?" שאלתי שוב.

"טוב, אז כמו שאמרת בעצמך-אין לנו מושג איזה יסוד זה ומתי נצא מהרדיוס של זה. אנחנו כן יודעים איפה הנקודה עליה הפצצה תפול ואנחנו רק משתדלים להתרחק ממנה כמה שיותר וכמה שיותר מהר." היא אמרה.

"אז זהו? זאת כל התוכנית? אולי עדיף שנמצא מחסה איפה שלא נהיה וזהו?" שאלתי.

"זה גם מה שאני אמרתי, אבל גילי אמר שצריך לברוח גם בגלל הקרינה." אמרה מאסא.

"מה קרינה? אני קראתי על הירושימה ו... טוב, אולי הוא צודק." אמרתי.

"כן, זה נזק לדורות, זה מה שהוא אמר."

"אגב, הוא לא יכל לשאול את המקור הסודי שלו משהו בסיסי כל כך כמו איזה יסוד זה?" שאלתי שוב.

"אני לא חושבת שהוא שאל, אני חושבת שהמקור פשוט סיפר לו את זה מרצונו החופשי או משהו כזה. את תוכלי לשאול אותו את זה בעצמך. הממ בתור מדענית ויפנית את יודעת אולי מה הרדיוס המקסימלי? סתם כדי שנדע מתי אפשר לעצור, אני ממש עייפה..." היא אמרה.

"אני לא מדענית ולא יפנית, אני יותר בקטע של מתמטיקה. אבל יש לי חברה טובה שעובדת בכור, אולי אני אשאל אותה. הממ. איפה הסלולרי שלי?" שאלתי.

"רק זה חסר לי עכשיו, קרינה!" היא סיננה.

"נדמה לי ששכחית אותו בבית. קסו." אמרתי.

"היי! אל תרקי לי באוטו!"

"זה לא האוטו שלך!"

"עכשיו כן!"

"אבל מה יהיה באמת עם המרצה החתיך לכימיה ליני? עכשיו, כשאין לו אוטו?" שאלתי.

"כן, ולמה האוטו שלו בכלל היה בחניון בשעה כזאת? זה לא שהוא גר באוניברסיטה! הוא בטח שכח אותו, אני מקווה בשבילו..." היא אמרה.

"איך אפשר לשכוח אוטו?" תמהתי.

"עובדה." היא משכה בכתפיה.

"לא, נראה לי שהוא בגד בך." אמרתי אני.

"בלתי אפשרי. לא היינו בקשר בכלל, זה היה רק פעם אחת." היא אמרה.

"את יותר גרועה משחשבתי..." מלמלתי והרגשתי שהעיניים שלי נעצמות.

"תשני, אני אפתח רדיו כדי לא להרדם בעצמי. רק זה חסר לנו, לברוח ממוות אחד ולמצוא אחד אחר בתאונת דרכים." היא אמרה ופתחה רדיו.

טובי התעורר, פשפש בכיסו והוציא קפה טחון.

"למה יש לך אבקת קפה בכיסים במקום חול?" שאלתי.

"לילה טוב..." הוא מלמל וחזר לנחור.

מאסה בלעה את הקפה.

נרדמתי.

XXX

"קומי, ליני, קומי! הפיצוץ כבר היה, ניצלנו!" נשמע קולו הצווחני של קאורו.

"קרלו?" שאלתי בקול עייף וצרוד כל כך שהפחיד גם אותי.

"כן, זה אני, ליני! קומי כבר!" הוא אמר ומשך אותי.

"הו, היא קמה. בואי, ליני, אנחנו נכנסים לביוב." אמר גילי.

"לביוב? למה, חסר לנו כבר לאן ללכת? מסריח שם נורא!" התלוננתי.

"מה? חשבתי שדווקא לך לא יהיה אכפת, את הרי מתקלחת רק פעם בשנה, לא?" גיחך גילי.

"אבל זה שונה, את הסירחון שלי אני אוהבת. סירחון של ביוב אני שונאת!" התעקשתי.

"לי יש אף סתום ואני לא מריח כלום." מלמל טובי.

"יופי, אל תזכיר לנו את זה שלא נרצח אותך מקנאה." סננתי.

לקחנו כל אחד את התרמיל שלו ונכנסנו לתוך הביוב. זה היה פחות מסריח משציפיתי.

"אנחנו כמו צבי הנינג'ה!" הכריז קאורו.

"נכון, כמו צבי הנינג'ה..." חזרה אחריו מאסה בקול עייף.

ואז מאסה התמוטטה לתוך הג'יפה.

"לא! מאסה!" צעקנו בבת אחת כולנו.

שחר ואדם היו החברים הכי טובים בעולם, הכי טובים מאז גיל שלוש.

(האמת היא שבגיל שלוש הם דווקא די הלכו מכות, אבל זה לא משנה. מה שמשנה זה שבגיל שלוש הם כבר הכירו, ומאז ועד היום הם שמרו על קשר-טוב או רע-ועכשיו הם החברים הכי טובים בעולם.)

הם תמיד היו ביחד -עד הצבא-וגם אז שמרו על קשר- ועכשיו שחר כבר בן 23 ואדם בן 22 וחצי. שניהם לא כל כך יודעים מה לעשות בחיים שלהם. לשחר יש יותר כיוון כללי כלשהו, הוא יודע שהוא רוצה ללמוד באוניברסיטה. או במכללה. או בבצלאל. או לקחת קורס באנימציה ממוחשבת.

זה הרבה יותר ממוקד מאדם שבכלל לא יודע אם הוא רוצה ללמוד וכרגע הוא רק מברמן.

הסיפור הזה מתחיל ביום שבו פיטרו את אדם מהבר.

הבוס של אדם היה איש גדול ושמן, אבל אדם היה יותר גבוה ממנו, ואדם האמין שגם יש לו יותר גדול.

אדם הגיע כרגיל באיחור של חמש דקות למשמרת שלו, מה שגרם ליסמין להשאר חמש דקות יותר. ברגע שהיא ראתה אותו, השפתיים המרוחות בגלוס לבן התעוותו והיא הטיחה את הסמרטוט שאיתו היא מירקה את הבר בבר בבת אחת.

"הו! סופסוף הועלת להגיע! תודה רבה באמת!" היא הטיחה בו ציניות קרירה במבטא אתיופי כבד. אדם חייך במבוכה וניסה לרחרח את האוויר שליד הפרצוף שלה, וקיבל ממנה סתירה בפרצוף.

"אתם שניכם! למה אתם תמיד מוכרחים לעשות לי סצנות? בגללכם בקושי מגיעים לבר הזה אנשים!" צעק עליהם הבוס. "לא לא, זה בגלל הצעקות שלו..." מלמל אדם וניסה להגיד את זה בקול מצחיק, אבל יסמין התעלמה ממנו כרגיל ורק סיננה: "הכל בגללך, בגללך הוא צעק עלי עכשיו!" היא זרקה על אדם את הסמרטוט ויצאה משם בזעם. מתעכבת רק לרגע להעביר את הכרטיס המגנטי שלה.

"רד ממנה, לא יצא לך ממנה כלום." אמר לו ברנש מחוצ'קן שישב על כיסא גבוה ליד הבר. רק אז אדם שם לב אליו.

"למזוג לך משהו?" שאל אדם. "לא, אני קטין." אמר המחוצ'קן ושאב ברעש מיץ גזר עם קשית וכוס פלסטיק. "טוב." משך אדם בכתפיו.

כשאדם היה קטין הוא ניסה לעבוד על הברמנים שהוא לא קטין כדי לקנות שתיה חריפה. הוא אף פעם לא הצליח. שחר תמיד הצליח.

אדם החל לנקות את הבר ביסודיות, למרות שהדבר היחיד שלכלך אותו היו טביעות האצבעות של הקטין עם המיץ גזר, אבל גם הוא כבר קם ופנה לדלת, מבלי להפסיק להרעיש עם הקשית והמיץ גזר שלו.

"היי! אתה הולך?" קרא אחריו אדם. "בטח, כבר תשע בלילה! יש לי מחר בצפר!" אמר הקטין והטיב את משקפיו. "לא שכחת משהו?" קרא אחריו אדם, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. הקטין כבר באמת הלך ולא שמע אותו, חוץ מזה שהוא לא עשה לו שום דבר שראוי לטיפ.

"בקצב הזה אני אתחיל לפזר הטבות מיניות בשביל טיפ." מלמל לעצמו אדם.

"בקצב הזה אני אצטרך פחות כוח אדם! חהחה, הבנת את הקץ'? כח אדם, אדם... חה חה חה!" הבוס אמר ברוגז ופנים הולכות ומאדימות.

"מה אתה רוצה? זאת לא אשמתי שאף אחד לא נכנס לפה!" התגונן אדם.

"זאת כן אשמתך! זאת אשמתך שאין לך ציצים! ליסמין יש ציצים ובזכות זה לפעמים נכנסים לפה אנשים!" הטיח בו הבוס.

"אז תפטר אותי על רקע אפליה מינית?" הזדעזע אדם. "מה פתאום? אתה מתרשל בתפקידך גם ככה!" אמר הבוס בסתמיות ומשך בכתפיו.

"אה, ואם אני אעשה השתלת חזה אני אשאר?" שאל אדם בצחוק. "ואיך בדיוק תממן לעצמך השתלת חזה? חוץ מזה שהחזה שלך לא יהיה אטראקטיבי גם ככה בלי לייזר. אני באמת מצטער."  הבוס גיחך ברשעות.

"אולי לפחות תתן לי המלצה?" שאל אדם בתקווה. "אתה באמת רוצה לקבל ממני המלצה? אתה יודע מה יש לי לכתוב עליך?" רטן הבוס. "אז תכתוב שקרים!" אמר אדם. "לא. לא! אני אדם ישר! עכשיו עוף מפה, ותן לי את הכרטיס המגנטי שלך!" אמר הבוס. אדם נאנח והוציא את הכרטיס המגנטי מהכיס, ואז עצר לרגע ואמר: "אם היה לך מספיק כסף לסדר מערך מגנטי והכל, למה לא יכולת לעשות כאן גם שיפוץ קטן, שזה יהיה מקום יותר נעים?" שאל אדם.

"כמה פעמים צריך להגיד לך, שאם תשמור על הסדר והנקיון כל מקום יהיה נעים? וזאת היתה קומבינה, האמת. בן דוד שלי עשה לי טובה עם כל הקטע המגנטי פה. קוראים לזה מערך, אתה אומר?" הרהר הבוס בקול. "אתה אומר שקוראים למה שעשית לבן דוד שלך מערך בימינו?" תהה גם אדם בקול.

"עוף מפה!!!" צרח הבוס ואדם עף משם מאושר.

אדם עף משם מבלי לשבור את הכרטיס המגנטי, ומבלי להעביר אותו שוב על שגמר יום עבודה.

הדבר היחיד שהעכיר את מצב רוחו של אדם זה שלא הספיק להגיד לבוס את מה שהוא חושב על הגודל שבטח יש לו, ועל זה שיותר הוא לא יראה את יסמין והוא לא הספיק לעשות לה כלום.

"אולי יום אחד אני עוד אוציא הרבה כסף מהאיש העלוב הזה." הוא חשב, וכמעט דילג באושר לחדר השכור שלו.

(אבל רק כמעט, כי לדלג זה מה-זה הומואי.)

ואז הסלולרי של אדם צילצל.

"שחר! כמה זמן לא שמעתי אותך!" קרא אדם באושר.

"מה, לא קיבלת את הסרטון ששלחתי לפאן-וול שלך בפייסבוק?" שאל שחר מצידו השני של הקו.

"אה, דווקא כן, התכוונתי שדיברת אלי ולא שצילמת את עצמך מדבר."

"אה. וואו, נכון! כמה שנים עברו... תקשיב, מתי אתה בבית? אני צריך להביא לך משהו."

"להביא לי משהו? מה?"

"זאת הפתעה."

"מה הפתעה? מה זה?"

"תראה כבר. אתה בדרך הביתה עכשיו?"

"הממ כן. בדיוק פיטרו אותי, איזה כיף! אתה יודע מה זה הבית שלי, נכון? שלא תגיע לבית של אמא שלי בטעות."

"כן כן, אני יודע, אל תדאג. הנביא 85?" שאל שחר.

"לא, הזית 3. אבל היית קרוב, הנביא 85 זה הדירה של האקסית שלי. דווקא חבל עליה, יש לה כסף." אדם נאנח בגעגוע.

"הזית 3? יש רחוב כזה הזית בכלל? איפה?"

"טוב זה... זה יותר סימטה, כזה. יש שם רק שלושה מבנים. בעצם ארבעה, אבל הרביעי עדין בבניה. אתה יודע, ליד התחנה של קו 65 ברחוב איילת השחר."

"אה, שם... טוב, מקסימום אני אשאל אנשים. אני רק מקווה שאנשים יודעים מה זה רחוב הזית בכלל."

"זה באמת חור, אבל אין לי שותף בינתיים, הייתי צריך משהו שאני יכול להרשות לעצמי." מלמל אדם במבוכה.

"טוב, אני לא יכול להיות שותף שלך כי... טוב, אני אסביר כבר כשאני אגיע אליך. אני בא אליך עכשיו, טוב?"

"בשביל ההפתעה?"

"כן."

"אוקיי, רק שלא תגיע לפני. ביי."

הסלולרי גלש לתוך הכיס ולרגע בקע אור מהכיס של אדם. הוא תופף בהיסח הדעת עם אצבעו על הרמזור עד שהוא התחלף, ואז כמעט שרק לעצמו כשפנה לרחוב הזית.

הוא הוציא את המפתח ופתח את הדלת. הוא נעל אחריו, כמובן, ואז הלך להכין לעצמו קפה.

שחר שנא לשתות קפה בלילה, אחר כך הוא לא היה נרדם. על אדם קפה לא השפיע עד כדי כך, ודווקא הוא היה המכור מבין השניים.

"טזזז!" מעצבן נשמע לפתע והקפיץ אותו, אך למזלו אדם כבר כמעט התרגל לצליל המכוער והמבהיל של הפעמון כך שהקפה לא נשפך עליו.

"רק רגע!" הוא אמר והניח את הספל שלו על השיש, ואז הלך והציץ בחור של הדלת.

זה היה שחר, והוא החזיק נייר.

אדם פתח את הדלת. "אפשר להכנס?" שאל שחר במבוכה. "בטח, תכנס!" אמר אדם והחווה פנימה. שחר נכנס.

"נו נו, מה אתה אומר?" שאל אדם וסגר אחריו את הדלת.

"חור מסריח. אתה חייב לעבור מכאן כמה שיותר מהר. ראיתי שהזית 4 זה אתר בניה נטוש, בטח יש שם נרקומנים." אמר שחר.

"באמת יש שם נרקומנים, לפעמים הם משחקים תופסת עם החתולים הנכים מסביב לעץ בחצר." אמר אדם.

"וגם מבפנים הבית שלך מגעיל." המשיך שחר. "תודה." השיב אדם בהסתייגות.

"נו, אז מה מביא אותך לכאן? מה ההפתעה?" שאל אדם והתרווח על הספה הקרועה שהוא מצא ברחוב והכניס הביתה. "בטח כבר ניחשת..." נבוך שחר ודחף לאדם את המעטפה ליד. אדם סובב את המעטפה והתבונן בה מכל הכיוונים, ואז הזדקף ובחן אותה בחשדנות גלויה.

"זה נראה כמו..." "תפתח, תפתח!" קטע אותו שחר וחזר לשחק בשולי חולצתו במבוכה. אדם פתח את המעטפה ואכן חששותיו התאמתו.

"אתה מתחתן?" אדם צרח. העולם הסתובב סביבו. העולם התערפל פתאום. איך זה יכול להיות? הוא שתה קפה לפני רגע!

"אל תהיה כזה לחוץ! כן, אני מתחתן. זאת ההפתעה. קוראים לה ליאל, היא חמודה, אתה תאהב אותה!"

"אה, זאת לא נטע? חשבתי שקוראים לה נטע! רגע, זאת מישהי חדשה? מתי הספקת בכלל?" אדם התמוטט על הספה הקרועה.

"כן קראו לה נטע, ונפרדנו לפני חצי שנה. את ליאל אני מכיר כבר הרבה זמן אבל רק לפני שלושה חודשים התחלנו לצאת. היא באמת-"

"-אתה מתחתן עם מישהי שאתה יוצא איתה רק שלושה חודשים? מה אתם ממהרים כל כך בכלל? אתה בן 23, לא?" צרח אדם.

"כן, אני-" מישהו שגר בצד השני של התקרה של אדם הטיח שלושה פעמים רהיט כבד ברצפה. "כן, אני בן 23, אבל היא כבר בת 38 ואם אנחנו רוצים ילדים ביחד-" "-ילדים?! בגילך אתה רוצה ילדים?! תסתכל עליך, אתה ילד בעצמך! במה תעבוד? איפה תגורו?" הפעם אדם צעק כבר יותר בשקט.

השכן מלמעלה בתגובה הטיח את המשהו הכבד ברצפה רק פעם אחת.

"אני כן לומד! אני לומד כבר שלושה חודשים עיצוב אינטרנט!"

"עיצוב אינטרנט? יש כזה מקצוע בכלל? ולמה הכל אצלך שלושה חודשים, כרתת ברית עם השטן או משהו??"

"לא, לא! המספר של השטן זה בכלל שש! ונכון, לא קוראים לזה ככה, אבל הרעיון הכללי זה לעצב אתרי אינטרנט. בטח יש בזה הרבה עבודה, ליאל הסתכלה בעיתון וראתה שיש לזה מודעות דרושים!"

"לא, אתה מטורף, אתה באמת מטורף! אז מה אם שש זה המספר של השטן? שש זה יותר טוב משלוש, שש זה פי שתיים משלוש! ומה, אתה הולך ללמוד משהו רק כי הזקנה שלך ראתה בעיתון מודעות דרושים של זה? ומה, אתה באמת חושב שתעשה הרבה כסף במשהו שבסך הכל למדת בשבילו איזה קורס אחד?" אדם לא נרגע.

"היא לא זקנה! ולא אכפת לי כמה כסף אני ארוויח, אני לא צריך כסף כדי להיות מאושר, אני צריך רק שליאל תהיה מאושרת!"

"אוי, איזה בולשיט!" אדם הטיח אגרוף בספה. זאת היתה טעות כי בקצה השני של הספה יצא קצת ריפוד בגלל זה.

"אתה לא מבין, אתה תבין רק כשתאהב מישהי באמת, ואתה בחיים שלך לא אהבת מישהי באמת. בכל אופן, אני מתחתן ואתה בא לחתונה, ואם אחי לא יבוא אז אולי גם תהיה שושבין."

"שושבין? מה, אתם תעשו חתונה פלוצה כזאת עם שושבינים? ולמה שאחיך לא יבוא?" אדם לא התבלבל.

"כי הוא אוהב את ליאל ולמעשה הוא האקס שלה."

"מה? לא נכון!"

"צודק, אמרתי את זה סתם כדי להראות לך שיש דברים גרועים יותר. לא שזה גרוע, כמובן! אני מאושר לגמרי! אתה זה שהמצב שלו גרוע, אם כבר." אמר שחר והחווה בידו על החדר הזעיר והמטונף שאדם מתגורר בו.

"תראה, אני יודע שזה נחמד לחיות על חשבון מישהי גדולה והכל, אבל להתחתן איתה? טוב שלא הגזמת!" אמר אדם.

"אתה לא מבין, אתה פשוט לא מבין. אין טעם לנסות להסביר לך את זה אפילו, אני יודע, פעם גם אני הייתי כמוך. אבל תראה, יום אחד תמצא מישהי שתוציא אותך מהבוץ." אמר שחר ופנה ללכת.

"איזה בוץ? אני מאושר! מ-א-ו-ש-ר! שמעת? אני לא צריך אף אחת! זאת אומרת, אני לא צריך להתחתן עם אף אחת, אני בסדר ככה!"

"ביי." אמר שחר ופנה לצאת.

"ביי ו-אה-מזל טוב." אמר אדם וקם לנעול אחרי שחר את הדלת. שחר רק חייך חיוך קורן וטפח על שכמו של אדם. והלך משם.

אדם נשאר לבד, רק הוא וההזמנה לחתונה של שחר וליאל. "ליאל זה לא שם של זקנה, בטח גם היא שינתה את השם שלה, כמו יסמין." הרהר אדם. ברגע שהוא נזכר ביסמין הוא נזכר גם שהוא צריך למצוא עבודה חדשה בהקדם האפשרי, ושכדאי שהוא גם ישאר בה מספיק זמן עד שהוא יחליט מה לעשות בחיים. עבודה טובה. עבודה טובה באמת.

"לא יקבלו אותי לברמן בשום מקום נורמאלי כשיש כל כך הרבה אנשים שכן עברו קורס ברמנים בעולם." אמר אדם ופזל למסך המחשב.

הוא באמת התכוון להכנס לאינטרנט כדי לחפש עבודה, זאת לא אשמתו שדף הבית שלו זה אתר פורנו.