היום ישבתי וחשבתי דקות ארוכות על הדברים שהפכו אותי למי שאני היום.
ומשהו אחד לא עזב אותי, והחלטתי להביא את זה לכתב.
אחרי ששכבתי עם חבר שלי בפעם הראשונה, נפתחה איזו תיבת פנדורה.
הבנתי שהקשר בין אהבה לסקס הוא לאו דווקא חשוב במיוחד, והמשכתי משם.
ואז מצאתי את עצמי עושה מה שבא לי עם מי שבא לי, וזו היתה אחלה שנה וחצי מחיי.
ואז הגיע ההוא, (שנקרא לו ההוא מטעמי פרטיות כי הוא עדיין חלק מקבוצת החברים שלי)
והוא התחיל כמשהו סתמי קבוע, היינו חברים כל כך טובים, וזה גם כל כך התאים.
לפרקים זה הכיל את כל מה שאהבתי, תחושה של משהו אסור או דפוק לחלוטין, ואדם שאני מחבבת.
הוא היה בא, היינו רואים סרט ושוכבים, ממש עניין דו שבועי, סוג של ריטואל.
ואחרי כמה שבועות הבנתי שנפלתי חזק;
הייתי מאוהבת לחלוטין.
זה טילטל אותי ברמות שלא הצלחתי לתפוס...אני לא האדם הזה. אני לא מתאהבת. אני לא עושה ביג דיל מדברים.
ונמאס לו ממני. אני זוכרת שהוא התחיל להתרחק, ואני, כחלק מהתמודדות שלי פשוט הפסקתי לדבר איתו.
כמה חודשים אחרכך התחלתי לצאת עם מישהו, ועדיין הראש שלי היה תקוע עליו.
שלחתי לו הודעה, שהלכה בערך ככה:
תקשיב, אני יודעת שאתה יודע שאני יוצאת עם מישהו,
שתדע שהייתי מעדיפה שזה היית אתה.
והוא ענה לי, בסמיילי מחייך.
ובערך שם ניתקנו קשר להרבה שנים.
התגובה שלי לזה היתה, אממ, אי יכולת להגיד לאנשים יותר שאני מפתחת אליהם רגשות,
אלא אם כן ברור לי שהם מרגישים גם.
וגם הפסקתי "להסתובב", ונשבעתי לעצמי לשכב רק עם רגשות.
זה אגב בולשיט ואני יודעת את זה היום אבל...
מה קרה בעצם? ישבתי ושאלתי את עצמי, איך זו היתה המסקנה שלי?
איכשהו היום נראה לי שהגבתי בצורה הכי שונה שציפיתי מעצמי.
לאחרונה אני יושבת ומפקפקת בכל מה שאמרתי והאמנתי לעצמי, כל החזית שבניתי לי.
וזו שאלה של מי אני רוצה להיות.
אני חושבת שאני מפחדת מעצמי, אני אומרת דברים ושונאת אותם, אני מרגישה את החוסר בכל משפט.
כל משפט שיוצא לי מהפה, במטרה להרשים, במטרה ליצור אווירה, במטרה להיות מישהי ששווה להיות ליידה.
ולפעמים מתוך כל זה אני באמת יוצאת, ואני שונאת כל משפט שיוצא לי האמיתית.
כל סוד, כל חולשה, כל דעה שעוברת לי במוח.
זה הזמן למצוא את עצמי.
אגב בבקשה, אל תשלחו מיילים במטרה להתחיל איתי.