מה אני רוצה בחיים?

ואולי זו שאלה של התאמה, מי למי.

של החיים אליי או שלי לחיים.

אני לחיים

מבחינה ביולוגית: אני מותאם לחיי, יש לי את כל מה שמליוני שנות אבולוציה העניקו. אברי חישה, אברי תיפעול ושינוע. אברי קיום ותיפקוד. סט טוב – מיושן קצת אבל בהחלט מתפקד. בעל דרישות מעטות ורמת עמידות גבוהה.

מבחינה נפשית: אני במצב של שינויים. אני מכיר את המצב הזה שלי של חוסר שקט. הסערה שבאופק, יצירתיות שעולה. פוסט אחרי פוסט. מועדונים, הופעות, ריקודים, נסיעות לחו"ל.....נגיעה בשמיים......

החיים אליי

מבחינה קיומית: יש התעלמות מוחלטת. אין רצון נחוש לסלק אותי ממאגר החיים במיוחד לאחר סיום שרותי הצבאי. התאונה האחרונה שעברתי היתה באשמתי, פשוט נירדמתי בנהיגה וניכנסתי בעמוד חשמל.

מבחינת הזדמנויות: יש ניצוצות לדרכים אחרות אבל עדיין לא ברור.

אני חושב איך פעם הכול היה פשוט יותר.

הדרישות של החיים ממני.

גם הדרישות שלי מהחיים.

זו בגרות חדשה? או התרפקות על זמנים רומנטיים יותר?

the age of the romantics

  he is the lonely caller in your local street
calling out with all his love and life
charmed by the music he plays
he hopes to get your attention

he is naive
maybe a bit ironic
he has guts
and acts without thinking

he is a sexual being
a faun
wild and childlike
childish and girly

where is the man
who hides in the joker
where is the joke in this whole act

is he just fooling around
is he seducing you
does he charm you
or is he just to laugh at

would you give him money
to keep him playing
or to make him stop
would you like to go on a date with him

what's he playing
is he just practicing his childhood skills
is he playing the flute of love
does he speak to you

muzak of the street
we don't always hear you
but you are ever so present

begging for love
begging for money
begging to be seen
begging to be recognized

we are back again in the middleages
the age of the jesters, the jokers
the poor and the romantics

לטקבק או לא לטקבק

בזמן האחרון אני שומע וקורא על ההישתלחויות באינטרנט. התגובות של הקוראים לכתבות כנראה שעוברות את גבול הטעם הטוב, שגם הוא מושג שביר ומוטה לפי הצורך.

לפי דעתי כאשר המדיה מאפשרת מקום להגיב וגם באנונימיות יחסית תמיד יהיו תגובות קיצניות, פרימיטיביות ורעות. במיוחד בנושאים טעונים וריגשיים המוצגים בצורה שמעודדת תגובות.  הדבר המצחיק הוא לפעמים שיטת ההדגשה של תגובות מסוימות או ההכנסה של טוקבקיסטים מנוסים/יוצרי דעות למאגר התגובות.

כתבה חדשה בעניין -

http://www.news1.co.il/Archive/001-D-271687-00.html

השיטה החדשה היא לפרסם את כתובות המייל של המגיבים.

באמת האם זה נראה כאמצעי מרתיע?.

היום יש תוכנות פריצה/טרור אשר התפקיד שלהם הוא ליצור מליוני כתובות אינטרנט ואחר לשלוח מאות מיילים במטרה להפיל שרת או אתר.

בנוסף כל טירון באינטרנט לומד להקפיץ מייל למייל אחר במטרת אישור. אני חושב שהשיטה כבר צולמה בסרט משנות ה 80 בשם "משחקי מלחמה".

כאשר אני חושב יותר על כך

כאילו עדיין חייבים לישמור על שפה מהוגנת בכתיבה. מענה ברמזים, התעיות ותרגילי לשון בנושאים קשים וטעונים ריגשית.

למה לא ניתן לכתוב כמה קללות טובות:

• בני זו... תשחררו את גילעד שליט אחרת אנחנו .......
• תוציאו את האצבע מה.... ותתחילו לתקן את .......

אחד מהשדרנים המפורסמים ביותר בעולם האוורד סטרן מעולם לא שמר את הלשון שלו בנושאים שדורשים תגובות חריפות. הוא מצלצל לאנשי ממשל ושואל אותם את כל השאלות המביכות בצורה הכי ישרה וגם פוגעת. גם בארצינו יש אנשים שכאלו, בעיתונות ברדיו וגם הטליוזיה.

השוני למה שדובר עד עתה היא לא המוחצנות, כנות והאנרגיה הריגשית בהיתמודדות עם נושאים חשובים.

העניין הוא בחיסיון הגורם התוקף/מגיב.

לסיכום

דעתי היא שאין טעם לנסות לשבור את החיסיון של המגיבים כל זמן שיש להם אפשרויות רבות להסתתר. חייבים לנקוט בשיטת ההתעלמות מטרולים במיוחד כאשר מנהלי האתרים מאפשרים לתגובות כאילו להישאר.

למי שלא מכיר את האוורד סטרן

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%95%D7%95%D7%90%D7%A8%D7%93_%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%9F

הינה כמה קטעים:

http://www.sirtonim.com/index.php?tag_id=2771

http://www.woot.co.il/2008/01/10/%D7%9C%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%A9%D7%A7-%D7%A2%D7%9D-%D7%94%D7%91%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%90%D7%A8%D7%93-%D7%A9%D7%98%D7%A8%D7%9F/

קטעי חיים – מוחצנות באינטרנט

95% מהחיים שלנו אנו לא עושים או חושבים על הדברים שאנו מחצינים בכתיבה.

כאשר אני ניכנס לבלוג של מישהו אחר כאילו אני מקבל מכה מזוקקת של אותם 5% צרכים, בעיות, מחשבות. אבל ממש לא חיים שלמים המראים על איכות האדם הכותב.

מראה מעוותת לחלוטין.

לדוגמה:

בלוג הכנת אוכל – יכול להראות אובססיה לתחום אבל לא אם האדם מסודר או טוב בקניות.

בלוג אופנה – יכול להראות תמונות יפות אבל לא אם האדם רע לב וקמצן.

בלוג סקס – יכול להראות יצרים ותשוקה אבל לא אם לאדם יש קושי נפשי לצירת יחסים.

במיוחד מצחיקים אותי בלוגי ה"אהבה" הרגישים כאילו 24/7 האנשים שכותבים אותם חיים על אהבה וחושבים אהבה. כן תחשוב אהבה בשרותים, תחשבי אהבה שאת ישנה.

תשירו תספרו תחלמו על אהבה, אבל מול מנהל הבנק או בעבודה החיים יותר חזקים.

לכן אין מה להסיק או להבין ממה שאדם מסוים כותב או מחצין מולך באותו הרגע. זו לא התמונה השלמה הכוללת את מצבו, מקומו ונפשו. אילו אותם 5% אשר לא מהווים כלום מהשלם המשתנה.

החיים ארוכים ואנו צובעים את התמונה שלנו הרבה פעמים.

נב -

מבחינתי הבלוגים האמיתיים הם בלוגי הכאב.

כאב לא עובר.

נבנ –

ומי אני?

אני בבלוג הזה מיסגרת.......

כל פעם תמונה אחרת.

אם תחברו אותם לסרט.

מעניין מה יצא.......