חכם על גדולים

חנוכה שמח ומלא באור!
כשהחלטתי להתחיל לכתוב את הבלוג עלו בי התהיות המוכרות של מי כבר יקרא אותו? את מי זה בכלל מעניין? מה אני אספר לעולם? מי אני בכלל? ו לא פחות חשוב...האם הדלקתי היום את מספר הנרות הנכון בחנוכייה????
מכירים את הרגע הזה בחנוכה, אחרי היום השני והשלישי כשבאים להדליק את החנוכייה ואז שואלים את עצמנו...רגע...כמה נרות צריך להדליק היום?
ואז מתחיל הויכוח הנצחי, אבא אומר: "היום זה 5 נרות" והסבתא מיד קופצת ואומרת: "מיידלע, היום זה נר שישי, עם סבתא לא מתווכחים!" ואני בכלל מחכה לסופגניות שאחרי...אז בואו נדליק 5 נרות, ואחד לשנה הבאה וכולם יהיו מרוצים.
אבל אלה סתם מחשבות חולפות, לא על זה באתי לכתוב פה.
מה שתזכו לקרוא כאן זו הצצה קטנה לעולם גדול של בחור ענק במימדים קומפקטיים.
אז כן, אני בגובה 149 ס"מ, בערך כמו תלמיד כיתה ו`, רק קצת יותר חכם ממנו, ועם קצת יותר ניסיון חיים

אמנם הגובה נעצר בערך לקראת הבר מצווה, כשכל הבנות פתאום בשנה אחת התחילו לצמוח ולגדול..ואני "הייתי הילד הכי קטן בכיתה, הכי קטן בשיעור והכי קטן בהפסקה" כמו ששרה ציפי שביט.
(והיו לזה גם לא מעט יתרונות אם תחשבו על זה... אני הייתי היחיד בכיתה שיכל להציץ להן מתחת לחצאית מבלי להתכופף...אז מי אמר שאין יתרון לגודל?!  ).

טוב, אבל לפני שאגיע לגיל ההתבגרות שבו לא רק הגובה משתנה אלא גם להורמונים יש תפקיד חשוב, נתחיל מההתחלה...מהיום בו הגחתי לאוויר העולם.
החוויה הראשונה שחוויתי מיד עם הלידה היה הפלורוסנט של חדר הלידה ישר בעניים מה שגרם לי ישר להתחיל לצרוח כדי להפגין נוכחות.
כשהייתי בן 3 ימים, 5 שעות ו-17 דקות (בערך...), הרופאים בישרו להוריי שהבן החמוד, המתוק, היפה והמוכשר שלהם אובחן כנמוך קומה.
נולדתי לזוג הורים מ-ד-ה-י-מ-י-ם!!! 2 האנשים שהשפיעו ועדיין משפיעים על החיים שלי בצורה מיוחדת.
2 ההורים היקרים שלי החליטו מיד עם היוודע להם הבשורה שבנם נמוך קומה, לעשות הכול בכדי להקל עליי את החיים בעתיד בכל דרך שרק יוכלו, אם זה בחינוך, בהענקת כלים שליוו וממשיכים ללוות אותי כל רגע בחיי ואם זה בטיפולים רפואיים שעל חלקם אספר בהמשך.
את החום והאהבה העצומה קיבלתי גם מ-2 אחיי הגדולים שגם הם נאלצו להתמודד לא מעט עם החוויה של לחיות עם אח שמוגדר "חריג" ע"י החברה.
החוויות הראשונות שזכורות לי בתור ילד נמוך ("גמד", "ננס", "קטנצ`יק" וכינויים נוספים שהודבקו לי) הן כבר בגן הילדים.
כבר אז אני זוכר את המבטים העקומים, את האצבעות ברחוב של הילדים שקראו להורים: "היי, אבא, תראה איזה גמד" ואת הצחקוקים הקטנטנים שליוו את אותם מבטים.
בתור ילד, אין ספק שזו חוויה מאוד לא נעימה, שלא לומר אפילו טראומטית.
וכאן אני חוזר למשהו שעוד יוזכר רבות גם בעתיד, ואלו ההורים שלי שידעו תמיד לתת את המילה הטובה, לחייך, לחבק, לאהוב ולא פחות חשוב להסביר ולתת את הכלים המתאימים להתמודד עם אותם מבטים ואצבעות מופנות ברחוב.
כשהגעתי לגיל 4 התחלתי לעבור סדרת ניתוחי הארכה.
במהלך השנים עברתי 4 סדרות ניתוחים כאלה שכל אחת מהן ארכה 7-8 חודשים (מהניתוח הראשון ועד להחלמה המלאה וחזרה לתפקוד היומיומי).
לשמחתי על כף המאזניים בצד השני של התגובה הלא נעימה ולפעמים משפילה של הסביבה, עמדו החיזוקים והאהבה הגדולה שקיבלתי מהסביבה הקרובה, מורים וחברים קרובים בביה"ס.
עם השנים למדתי שכדי לקבל הערכה אני חייב קודם כל להעריך את עצמי ולדעת שאני באמת חכם על גדולים!
בזכות המון הומור, הדגשת החוזקות שלי, התעלמות מהערות ביניים וניצול יתרון הגודל...הצלחתי ואני ממשיך להצליח בחיים בכל יום מחדש.
ותמיד תזכרו אנחנו נמוכי הקומה תמיד נגיע ראשונים לשקל שנפל לכם לרצפה.....

אז היום אני בן 33, נשוי טרי לאישה מקסימה ומשגעת, שהיא למרבה ההפתעה של חלקכם לא נמוכת קומה (164 ס"מ) מה שמאפשר לי להגיע בעמידה בדיוק לאן שצריך
אני מאושר מהחיים ומצליח בגדול, למרות הכול!
במקרה שלי טעה מי שאמר שהגודל לא קובע, הוא דווקא כן, הגודל דחף אותי להגיע לכל המקומות הנפלאים שאליהם הגעתי עד היום.
בהמשך אספר על חוויות נוספות, דרכי התמודדות שלי עם סיטואציות שונות בחיים, אשתף בטיפים לחיים בריאים מבחינה נפשית לכל מי שמרגיש כ"חריג" או שנותן לחברה להגדיר אותו ככזה ובכלל...אהיה אני
אתם מוזמנים להגיב, לשאול, להביע, לחוות, לשתף...והכי חשוב, להיות אתם!
חג אורים שמח