מפחדת שאולי איבדתי את היכולת להרגיש מכל הלב.

אולי מסוגלת להתאהב רק כשידוע מראש שלא יהיה לי שום סיכוי 

[ולוטם צועקת עליי מהצד, מהלב, שאפסיק לדבר שטויות, כי אני שווה יותר מכולן].

וחושבת עליה ומתמלאת אהבה. הלב מוצף ברגשות. ומה זה רגשות? אולי חום. 

ואיפה היא ואיפה אני? וכמה שנים שלא דיברנו באמת.

ואפשר להתגבר על אהבה ראשונה? אפשר להמשיך הלאה? אפשר להרגיש את אותו הדבר למישהי אחרת ברמה כזאת?

ומתי אשלים עם זה שלעולם היא לא תהיה שלי שוב.

מתי אשלים עם העובדה שהשנתיים יחד היו מעין גשר עבורה, גשר להשלמה וסליחה עם הקודמת שלה.

ולי לא הייתה קודמת. היא הייתה הראשונה.

והאחרונה שרציתי מאז ושרצתה אותי בחזרה, זרקה אותי אחרי שבוע וחצי. כנראה הלחצתי אותה מדי.

ומאז כל אחת שהייתה לא הותירה בי דבר.

הלכה כאילו מעולם לא הייתה פה קודם לכן.

והיא. מעין סשן שלא נגמר של כאב.

של ציפיה ותקווה ודריכות. וידיעה מלאה שהיא לעולם לא תהיה איתי בצורה שבה ארצה.

שיש לי אותה, אבל לזמן מוגבל ובצורה מאד מסוימת.

חולשה חולשה חולשה שלי

ורחמים על זה שהיא לעולם לא תהיה מאושרת. 

שנה שלמה של שיחות וכל מה שאפשר להגדיר אותנו זה חברות טלפוניות.

ולמה לא רציתי אף אחת מהן, אף אחת מהן שרצו? 

ולמה בכלל התחלתי בזה כשידעתי שלא יהיה שום סיכוי שארגיש?

ואפילו היא המשיכה. ותוהה אם אי פעם אני אותיר חותם במישהי כמו שהשאירו בי.

רוצה משהו סוחף, אהבה גדולה, עיניים כלות, חיוך רחב, שמחה בלב.

רוצה לא להנמיך ציפיות, לעוף הכי גבוה שאפשר.

לרצות ולרצות.

ולהיות נאהבת בחזרה.

וסוף סוף בוכה ומאושרת על כך,

כי כבר לא הייתי בטוחה שאני מרגישה משהו,

שיש בי את היכולת להרגיש.