לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

החיים הם במקום אחר


ועכשיו - אל החיים האחרים, אלה בלי הטעויות!

כינוי: 

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2017

חלום על ספונטניות, מציאות של חטאים, וסוף טוב, בטקסים לפחות


מאז שיש לי בלוג, יש לי את החלום הזה, לעשות מה שאני עושה ברגע זה:  להכנס ל editor  של ישראבלוג ולכתוב בו, בלי לחשוב מה יהיה ומה יגידו ובלי לערוך ובלי להסס, לכתוב על הדף הלבן את אשר על ליבי ובראשי, ולשגר אל העולם החיצוני. 


בדרך כלל החלום לא מגיע אפילו לשלב הכי ראשוני של התממשות, ואני לכל היותר מנסה לכתוב ביומן שלי, במקום.  


אבל היומן מכתיב כתיבה אחרת, פחות טובה וחדה, שבמקום התרגשות (כמו שאני מרגיש עכשיו, להפתעתי. התרגשות של וידוי) יש בה עייפות ומרירות ויאוש מגודל המשימה. מין תחושה שאתה נקודה קטנטנה בתוך יקום אינסופי (אבל רב משמעות), ולעולם לא תצליח לתאר שום דבר חשוב ממה שעובר עליך.  ואז היומן הופך להיות מן רשימת חטאים משעממת ומטומטמת: מתי הלכתי לישון (כי אחד הדפוסים השליליים העיקריים שאני נלחם בו מאז גיל 14 בערך, הוא שאני הולך לישון מאוחר מדי), מתי קמתי (שוב, לקום מאוחר זה חטא.  וגם לישון מעט מדי זה חטא. אז אם הלכתי לישון בארבע וחצי כמו שקורה לא פעם, אז אין ברירה אלא לחטוא גם כאן בדרך כזו או אחרת), מתי הגעתי לעבודה, מתי צפיתי בפורנו וכמה זמן (ואם גמרתי או לא. הלגמור זה גם חטא), מתי שיחקתי יותר מדי במשחק מחשב המטומטם התורן, מתי סתם בזבזתי המון זמן בגלישה, השד יודע איפה (כי בדרך כלל אתה מגלה רק שהנה עברה לה שעה וחצי, ולא ברור לך איפה גלשת, באיזה אתרים, וובודאי שלא למה), וכמה זמן.  וזהו, פחות או יותר. ההוויה כאן צרה ומסוגרת, אין עוד סוגים של חטאים שעולים כרגע על דעתי.  אה, גם אם לא הלכתי לאיזו סדנה או שיעור שאני הולך קבוע אליהם (ויש לי הרי כל יום איזה משהו, כבר 16 שנה לפחות), זה סוג של חטא.  


אני זוכר שיחה שבה ידידה שלי (בעיקר בעבר, לצערי), שבניגוד אלי היא סופרת של ממש, סיפרה לי על היומן שלה, שבהתחלה הכחישה את קיומו. אני חושב שזה היה אצלה בעיקר ספירה של כמות הסיגריות שעישנה באותו יום. אבל בשפת סתרים שרק היא מבינה.  היא תיארה את זה כל כך מצחיק, שהרגשתי דחף חזק לראות את אחד היומנים האלה. 


[אני פותח דף חדש ביומן, וכל מה שיוצא לי זה רשימת חטאים. גילוי נאות: ראיתי בערך עשרים שניות מהוידאו]
 


יש לי פה בטיוטות לפחות פוסט אחד כזה שהתחלתי לכתוב,  לפני כמה חודשים.  שמו הזמני הוא "שלוש וחצי בלילה", על שם השעה בה התחלתי לכתוב אותו.  הוא מספר על מישהי שעבדה איתי במקום עבודתי הנצחי, חח"י, במשך שנים.   בינתיים הוא כבר עבר למסמך וורד, והמשכתי לכתוב בו עוד ועוד - כך שכל רוח הכתיבה הספונטנית ניטלה ממנו. 


 


[אפרופו ספונטני, אני גזר]


אני רוצה להתייחס לפוסט האחרון שפרסמתי כאן, לפני כמעט ארבע שנים.  


המרירות של החלק הראשון שלו, שנכתב ב- 2012,  זלגה גם לחלק השני, שנכתב שנה אחרי ב- 2013.  


אבל כמו שכתבתי לארנב הרוסי בתגובות (אחרי שכתב כמה עשיתי אותו עוד יותר עצוב):


"רגע אחרי שפרסמתי את הפוסט,  ראיתי את האור ומאז אני מאושר 24/7 "


שזה כמובן נכתב בהגזמה פראית.  אבל כן היתה שם איזו תופעה, שקצת אחרי שפרסמתי, התחילה אצלי תקופה מהטובות בחיי, שנמשכה כמעט שנתיים, ובעצם , בדיעבד אפשר לאמר שהתחילה הרבה לפני.  זה היה קשור בעיקר לאותם טקסים.   אני חושב שיומיים אחרי הפוסט שכתבתי , יום לפני יום הולדתי, הגעתי פעם ראשונה למעגל, קטן ואינטימי יותר, שהאוירה בו מאד מרוכזת במוזיקה. מעגל  זה הפך ל"קבוצה שלי" ובו התחלתי לפרוח. מהטס הראשון במעגל זה, חויתי רצף של לפחות שמונה טקסים של  bliss במשך כל הלילה, כשאני רואה את רוב האנשים סביבי עוברים חוויות קשות ביותר, ואני לבדי, פחות או יותר, מחייך כל הלילה מאושר ומלא אנרגיה, ורוצה לקום ולצעוק יאללה אנשים מקסימים, מסיבה! שמחה גדולה הלילה!  אחרי שבעת הטקסים הראשונים, שהיו קשים ומטלטלים, אלת היער הראה לי את צידה המיטיב והמואר.  


זה קרה בין השאר בגלל שמובילי המעגל הזמינו אותי אחרי טקס או שניים להצטרף למעגל הפנימי, שתפקידו לשיר כל הלילה ו"להחזיק את הספיריט", בלשון המאד ספיריטואלית של אנשי המעגלים.  


כל חיי סגדתי למוזיקה, שנראתה לי האמנות הנעלית והמופלאה ביותר.  אבל הרגשתי שלעולם אהיה מעריץ נרצע, ולא מישהו שיכול לעשות מוזיקה בעצמו. בגיל ההתבגרות למדתי גיטרה קלאסית במשך כחמש שנים, אבל למרות המורה הנפלא וטוב הלב שלי, שודאי נפטר כבר לפני שנים, הרגשתי כמו טכנאי שלומד תיבה אחר תיבה. הייתי מסתגר בחדרי עם הרגלית הירוקה תחת כף רגל ימין, חושק שיניים ומסתער על המלאכה. כל מה שהרגשתי, למיטב זכרוני, היה תסכול. מדי פעם מישהי מהקבוצה היתה אומרת לי: שמעתי אותך מנגן, זה ממש יפה, אולי תנגן גם מחוץ לחדר? אבל לא הייתי מסוגל. בתוכי הייתי כל כך קפוץ ומלא חרדה, לטעות, לפשל - לא רק בגיטרה, אלא בחיים עצמם שנראו לי כמשימת הישרדות מיאשת ואינסופית, מלאת מלכודות מסוכנות של השפלה. משימה שבה האויב הראשי הוא אני עצמי, ואסור לי לרגע לשכוח את זה ולהשתחרר, כי אז תבוא הפַשְלה וההשפלה.   ניסיתי באיזה שלב לבקש מרכז המוזיקה של הקיבוץ (שהיה ועודנו מנצח של מוזיקה קלאסית) ללמוד אקורדים אצל מורה לאקורדים.  הוא הסכים בחוסר חשק, תוך שהוא כועס עלי. איכשהו נשברתי אחרי כמה שיעורי אקורדים, ואני לא זוכר כבר את הסיבה לכך. 


 


והנה, הטקסים גילו לי שאני שר יפה, מספיק יפה כדי להיות במעגל הפנימי. הייתי בשוק. הרגשתי לפעמים בטקסים כאילו אני שוב ילד, לראשי מונח כתר, ועל השולחן הפנימי (המעוטר במפה לבנה (כולם גם לובשים לבן) ועליו קריסטלים ונרות) כמו מונחת עוגת יומולדת וכולם שרים לכבודי.  הטקסים האלו החזירו לי את ימי הזוהר של הילדות, התקופה לפני שהכל נחרב ונעשיתי אוטיסט חרדתי, בגיל תשע כשעברנו לאיטליה.  שוב הייתי מוביל - אולי לא מנהיג הקבוצה, כמו אז, אבל מהקבוצה המובילה, והייתי - אני, שבכל סם כמעט חוטף טריפ רע, כמו סטירה לפנים, כמו עלבון פומבי - האיש הכי שמח בחדר, הכי קופצני ומלא אנרגיה, הכי חזק.   והמוזיקה, קשה לתאר איך היא היתה עוברת לי בזרמים בכל הגוף, איך כל החדר נטען פתאום אנרגיה משותפת בשיר שמדליק את כולם, וגם מי שרבץ עד עכשיו אינאונים על הרצפה, או הקיא את הנשמה שלו בדלי, או בכה ביגון - גם הוא קם פתאום ומצטרף לשמחה שעוברת כמו גל בחדר, דרך גלי המוזיקה.  הייתי נעשה חד מאד, שקוע ברגע הנוכחי פי עשרים יותר ממה שהייתי בויפסנה הכי עמוקה וארוכה שחויתי. יכולתי להביט באנשים ולראות את נשמתם הסודית.  או לראות כיצד פניהם משתנות והופכות להיות פניהם של אנשים מהעבר. או להביט במישהי ולראות אותה ילדה ואישה זקנה באותו זמן.  יכולתי להרגיש את מהותו העמוקה של שיר.  למשל, שרנו פעם שיר על negra mariama, דמות היסטורית שלחמה נגד העבדות שלה ושל בני עמה, ופתאום נתקפתי עצב עמוק, כשאני מבין בבת אחת איזו שואה עברו העבדים האלה, על לא עוול בכפם, ורציתי לצעוק להם שזה כל כך נורא מה שעשינו להם, ושיסלחו לנו, כי בלי סליחתם העולם לא יוכל להמשיך להתקיים.   יכולתי להרגיש מה זה לשיר יחד, להיות רגיש ליצור היפה שאנחנו מביאים יחד לעולם, להיות עם אנשים בתפילה משותפת שבאה הישר מהלב ומהריאות.   יכולתי לנוע מתובנה לתובנה, לחוש משמעות אדירה בכל חוויה, לראות חיזיון בכל מראה שקלטו עיני. 


יכולתי להרגיש בר מזל שכל זה קורה לי, שזכיתי לחיות לפחות כמה לילות ורגעים עד תומם.



כעבור זמן רציתי לנגן את שירי המעגל בבית, לכן חזרתי ללמוד לנגן גיטרה וללוות את עצמי באקורדים, כשהניסיון על הגיטרה הקלאסית עוזר לי.  זה פתח בפני מישור חדש של חווית, ואפשרות להיות בבית לבד ולעשות משהו שאני אוהב, שגורם לי לאהוב את עצמי. בדיוק ההפך מהכתיבה בבית, המובילה ליאוש, לשיטוט באינטרנט, לשנאה עצמית ושאר מרעין בישין.


דרך הכשרון הקטן הזה של הזימרה (קטן באופן יחסי, כי הרי יש לי רק טיפה של יכולת בשירה, ולמשל אין לי בכלל יכולת להלחין) הבנתי כמה מזל היה לי, שקיבלתי כל מיני מתנות חינם נוספות, בלי לעשות דבר כדי לקבלם. למשל, זה שמאז שאני זוכר את עצמי הייתי תלמיד מצטיין כמעט בכל מקצוע, בלי להתאמץ הרבה. או היכולת לתכנת מחשבים שהביאה לי פרנסה קלה. או הכתיבה.  הבנתי שגם דברים שנהוג  לייחס לאופי של האדם, כאילו הוא עצמו אחראי לקיומם, מתקבלים כנתון, בערך עם הלידה, או בשנים הראשונות.  למשל החריצות היחסית שלי. או אפילו זה שלא נהגתי לענות חיות, כמו ילדים אחרים בקבוצה. הכל קיבלתי חינם, בלי לעבוד בשביל זה.   ומה עשיתי עם מתנות החינם האלה? האם לרגע הכרתי עליהן טובה?  אפילו לרגע לא, כי הייתי עסוק בלקטר ולבכות על מר גורלי.  וכך הפכתי במו ידי את החיים שלי לטרגדיה ולסיפור של כשלון. 


 


אוקי! ממש לא צפיתי שיצא לי פוסט כזה רוחני ואופטימי.  זה מה שהספונטניות הביאה לנו היום. בא לי לכתוב עוד, אבל אעצור כאן, לפחות ברמת הפירסום הגלוי. 


 

נכתב על ידי , 4/3/2017 22:37  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נוריקו ב-14/12/2017 21:37
 





66,373
הבלוג משוייך לקטגוריות: סיפורים , שירה , צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לjerom_k אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על jerom_k ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)