Feels like I'm stuck

איזו בעיה זאת להכיר גבר חדש עם שם של גבר ישן. ועוד איזה שם. ועוד איזה גבר. אותו דבר בדיוק קרה לך עם ג'וני אז היית צריכה להיות יצירתית ולמצוא לו כינוי שלא יהיה זהה לגבר מיתולוגי אחר בעברך. בסופו של דבר כולם הופכים להיות מיתולוגיים. כולם כאן בשביל להישאר ואז ללכת.

אז בינתיים אני באנרגיה של דן 2.0.

דן 2.0 הוא גבר שלא היה לי כוח אליו מהשניה הראשונה. אני מניחה שהטינדר הוא כלי מבלבל במיוחד ואפילו מיטב המוחות לא היו מצליחים להבין מי באמת באמת נמצא מאחורי המסך תוך הצצה מהירה לפרופיל שטחי וכמה מילים בלועזית שיותר מזכירות קו"ח מאשר בנאדם שמחפש זיון או אהבה. אבל גברים מוכרים מה שיש להם למכור, נשים מוכרות מה שיש להן למכור וככה החיים שלנו נראים ונדמה שזה לא הולך להשתנות בקרוב. 

אז עשיתי סוויפ ימינה לדן 2.0 כי כנראה הרגשתי שכבר עשיתי יותר מדי סוויפ שמאלה לכמה בחורים מוכי גורל באותם רגעים גורליים. מדהים איך הרגעים האלו יכולים להגדיר לנו את החיים. ממש "דלתות מסתובבות" אבל בלי לשבת בקולנוע ולנשנש פופקורן. ממש החיים האמיתיים. לקחת את הנתיב הנכון בזמן הלא נכון ולראות איך הכל משתבש לנו לטובה או לרעה. לפעמים את עושה סוויפ שמאלה למישהו ומתחרטת, מבינה שאולי ברגע זה חרצת את גורלך ואיבדת את אהבת חייך בחלקיק שניה. אבל אז את נזכרת שאין דבר כזה וממשיכה הלאה.

אז דן 2.0 הוא גבר שהסביר לי שהוא לא משחקני הטינדר המיומנים ואם אפשר להיפגש ASAP אז הוא ישמח. כמובן שסירבתי ולא בנימוס. באיזשהו מקום זה כנראה גרם לו לרצות אותי עוד יותר כי אנחנו חיים בעולם מהסוג הזה, מסתבר, וגברים גרושים בני 40 לא מוותרים בקלות, גם ככה זה לא קל. אז בשישי האחרון אחרי האימון החלטתי שזה יום משמים מספיק בשביל להיפגש עם גבר רנדומלי מהטינדר. למה? ככה. כי צריך להעביר את הזמן. באותו יום שישי עוד חשבתי שיש מישהו אחר על הכוונת שהוא הדבר האמיתי, אבל עד שאני אפגש איתו אני אנסה להנות מפה ומשם. 

אז דן 2.0 מאחר, אבל לי לא ממש אכפת. אני יושבת על ספסל ונהנית ממזג האוויר הקריר תוך נבירה חסרת כיוון בנייד. זה לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות עם עצמי. לא ברגע זה ולא בכללי, בכלל. אז באיזשהו שלב אני מתקדמת לכיוונו, הולכת לאיבוד, מתבלבלת עם עצמי כאילו שאני תיירת שמגיעה לאזור פעם ראשונה ולא גרת פה בעצם כמה שנים ברצף, שזה מוזר אבל האיחור מגיע לו בוודאות. אז הוא קונה לי שייק כי הוא כנראה רוצה למצב את עצמו בתור אחד שקונה לי דברים. חיזור בומרי למהדרין. הוא עומד בפינה עם השייק שלי וממתין בסבלנות. אנחנו מתיישבים ומגלגלים שיחה. וזה לא ממש טוב. זה אפילו די רע. אני מרגישה מוזר בתוך האינטראקציה אבל אפילו לא מאוכזבת. הוא לא היה אמור להיות שום דבר עבורך, הוא שם כפונקציה עם מטרה שיש לה התחלה, אמצע וסוף - דייט צהריים בשישי ויאללה ביי. למשוך עוד קצת את הזמן. עד הערב אני כבר אמצא תכניות חדשות. ואני שואלת אותו על אקסיות. והוא מסביר לי שהיתה לו איזו אחת שהוא חזר אליה לפחות שלוש פעמים בשנה האחרונה. למה, אני שואלת. כי היא ממש היתה הטעם שלי, הוא עונה. יופי. נהדר. גברים זה עם עם עומק רגשי מסחרר. תענוג. בוא ננסה לקפל פה את העניינים. והוא מציע יותר מדי פעמים לאסוף אותי לרכב שלי עם הרכב שלו ואני לא מבינה מי מה מו. זה מרחק של חמש דקות הליכה, השיחה פה לא ממש קולחת, למה שתרצה. ואז אנחנו מתקרבים לרכב ואני מבינה למה הוא רוצה. אם הוא היה יכול פשוט לפזר עלי שטרות, יש מצב שזה מה שהוא היה עושה, אבל יש לו יותר מדי קלאס בשביל זה אז הוא פשוט מציע לאסוף אותי לרכב כדי שאני אבין מי ומה הוא ועל מה הוא נוסע לעבודה. וזה מרשים, אני לא אשקר. משהו בכסף תמיד עושה בשבילם את העבודה השחורה. אבל אז באיזשהו שלב אני מתעוררת מהפנטזיה ונזכרת שכסף זה לא מספיק. תמיד צריך לדעת גם להחזיק שיחה. הוא מחזיר אותי לרכב ואני אומרת, יאללה. הבחור הבא.

יום למחרת הוא שולח לי הודעה. אני כבר הייתי שיכורה, בדירה, חסרת מעש או תכניות של ממש. אז אני מסכימה. אני נכנסת לכרכרה והוא שואל אותי אם אני רעבה. אני אומרת לו שלא ממש אבל הוא כבר הזמין לנו מקום במסעדה. גברים תמיד יודעים לייצר מצג שווא של התחשבות בצרכים. אנחנו נוסעים למסעדה, כל אחד עם המטרות הזדוניות שלו. המטרה שלי היא להמשיך להשתכר והוא מסתבר היה רעב. ואנחנו מתחילים לגלגל שיחה. בערך בכוס שאבלי השלישית או הרביעית הוא מספר לי את סיפור חייו ואני פוערת זוג עיניים שיכורות לרווחה. סיפור החיים שלו כל כך היסטרי, כל כך דרמטי, כל כך נוגע - שאני מרגישה שלא משנה כמה אשתה שם - שיכורה אני כבר לא יכולה להיות. אני לגמרי שם, בסיפור. ואני לא אשקר. השיחה עדיין לא וואו. אין ממש בשר. הוא איש שיחה נעים, יש לו סטייל, הוא יודע להיות גבר אצילי בעולם כל כך חסר קלאס - אבל אני לא מתרגשת ממנו. אין לו את אפקט הוואו. אבל בכל זאת, היו שם תכנים שנגעו לך ישירות בעצב רגיש וחשוף שאת פשוט לא מאמינה איך לא ראית את זה אתמול. איך הצלחת להבין הכל, אבל הפוך לגמרי.

יום למחרת הוא שוב שולח הודעה. ואני בכלל לא שמתי לב שזה כבר היום השלישי ברצף. ככה זה כששמים אנשים על אש קטנה, אין שום חשיבות לימים או לשעות. הם שם סתם בשביל להעביר את הזמן ואת תחושת הזמן האמיתית את שומרת לאנשים אמיתיים. אז באיזשהו שלב הוא אוסף אותך, את מבינה שזה ערב שלא באמת התכוננת אליו אבל שוב, גם ככה את לא עסוקה. זה מוטיב חוזר בקשר שנרקם פה ביניכם. באיזשהו שלב, תוך שאני מסתכלת על תוכן חסר תוכן בנייד, אנחנו נכנסים פנימה ואני מקבלת ורטיגו. אני כבר ידעתי שדן 2.0 יושב טוב, אבל לא הבנתי עד כמה. אלו לא היו רק סיפורים עד עכשיו. את בover sensation ומרגישה שאת עומדת לקבל בחילה. את מציצה החוצה מהחלון, מתוך עשרות החלונות שיש לו בממלכה, תצפית של 360 מעלות לכל המדינה. באיזשהו שלב היין נפתח, הוויד מתגלגל, אנחנו מתיישבים לאכול ואת מספרת לו את סיפור חייך. בערך. אין לך ממש מושג אף פעם מה את עושה. והוא מקשיב לך באמת. זאת לא הצגה. את רואה שיש לו לחלוחית בעיניים. הוא בוכה. הוא אומר שהוא נהנה להקשיב לך מדברת. ואת בכלל שונאת את זה. שונאת את זה ממש. הוא מצליח לשאול את השאלות הנכונות ומספיק מבט קטן שלו בעיניים שלך ואת מבינה שהוא מבין אותך. הוא שם. 

באיזשהו שלב את הולכת להתקלח. את רואה עליו שהוא מתרגש ולא מבינה למה. למה שגבר כמוהו יתרגש מזה שיש לו בחורה שמתקלחת בדירה. את יוצאת מהמקלחת ואומרת לו שאת נכנסת לג'קוזי. ואין לך בגד ים. הדברים מתגלגלים מהר אבל גם לאט. את יושבת שם, בג'קוזי, על גג העולם, יש רוח חמימה שמלטפת אותך במקביל אליו, והוא פשוט יושב שם. יושב שם ומקשיב לך, מלטף כמו מאהב שבע. שזה מוזר, כי את כבר היית במצבים כאלו בעבר. את מכירה את הג'קוזי במרפסת, את מכירה את האי במטבח, את מכירה את קולקציית היינות, את מכירה את הגאדג'טים בכל פינה, הסיור הזה תמיד נבנה לתוך מטרה אחת ויחידה. את תמיד היית יותר שיכורה מהם, הם תמיד היו יותר מהירים ממך. אבל עכשיו את יושבת שם ולא מבינה. את ממש ממש שם, זמינה. וכלום. פשוט שום דבר. את כבר אוזרת אומץ ומתקרבת ושואלת מה קרה. זה תקדים. זאת פעם ראשונה. אתה בכלל נמשך אליי? יש לנו בעיה? והוא עונה לך שהוא אדם מיני. מאד. אבל את במשבצת אחרת כבר. מרגע שהתחלת לדבר, פתאום הפכת לבנאדם - הוא כבר לא שם. הוא נוגע, הוא מנשק, הוא דואג לך. אבל הוא לא הטורף שאליו את רגילה. הוא באמת באמת שם, להקשיב לך, להיות איתך בדבר. אין מטרה לערב הזה. שתי נשמות שהתכנסו לגג העולם לדבר על עצמן. אף אחד פה לא ניסה לגלגל את זה לכיוון מסוים. אין פה מנצחים ואין פה מפסידים ואין תהילת עולם. באיזשהו שלב כבר נהיה מאוחר בלילה ואתם הולכים לישון. והוא לוחש לך באוזן שהוא מרגיש שהוא מכיר אותך, שהוא מבין אותך. שאת לא בחורה רגילה. שהוא נמשך אלייך נורא אבל את מרתיעה אותו. שאת אתגר. ואת כבר מבינה שאת פשוט לא מבינה. אז את מתגלגלת מצד אחד לצד שני לצד שלישי לצד רביעי, סה"כ המיטה הזאת גדולה בקטע בומבסטי, את מתגלגלת ומזייפת שינה. בבוקר את קמה לאותה הממלכה, הוא מסיים שיחות זום, הוא מסיע אותך הביתה. הוא מכושף. הוא לא מעניין אותך אבל את נהנית מהכישוף שהטלת עליו. את מבינה שקרה פה משהו מוזר הלילה, ואין לך מושג אם את אפילו בעניין. 

הערב הוא התקשר וקשקשתם על כלום ושום דבר. והשיחות עדיין מוזרות אבל את כבר נחמדה אליו. ממש. והזרות היא אותה זרות. התחושה היא זהה אבל תמיד תרגיש שונה. את שמחה שנשארת בחיים אבל בכל זאת עצובה נורא. הבוקר קיבלת מחזור בהפתעה. מזל טוב. הכל משתבש לטובה.

הגיגים על דייטים. כי יש הרבה מזה לאחרונה כי אלו הם חיינו. אני לא חושבת שמשהו יוצא דופן עומד לקרות.

משעשע איך כולנו יצירות מופת חגיגיות של אלוהים ועדיין לא נברא הגבר המושלם. או שהוא משעמם נורא או שלא מפסיקה לכאוב לי הבטן מצחוק. או שהוא גבוה וחתיך או שהוא גמד ומכוער. או שהוא עשיר ומוצלח או שהוא אביון מרוד. או שהוא צעיר נורא או שהוא כבר מתחיל לעשות קולות מוזרים כשהוא צריך לקום מהכסא. או שהוא סימפ לא נורמלי או שהוא לא רואה אותך ממטר. מה כבר ביקשתי. מישהו שלא יוציא ממני את האטיטיוד הביצ'י ויגרום לי לענות לי בחצאי מילים, או מישהו שיהיה לי איתו כל כך כיף ונעים אבל הוא לא יהיה ליצן מהסרטים. 

מה כבר ביקשתי. האמת שלא ביקשתי כלום. הם באים ואת צריכה להגיד להם ללכת. אז את מנסה להנות מהבין לבין הבינוני שיש להם להציע לך למרות שאת יודעת שאת צריכה חיבוק. את פשוט לא מוכנה לקבל את זה מכל אחד. יש אחד שכשאת נכנסת לרכב שלו את מרגישה תחושת חום וריגוש כי הרכב הזה שווה בערך כמו הדירה שאת גרה בה אבל השיחה גורמת לך לרצות לגרד מעצמך את כל העור עם סכין משוננת, יש אחד שכשאת יושבת איתו הזמן רץ וטס ופתאום עברו 3 שעות לתוך הלילה ואת מרגישה חום וביטחון אבל את לא באמת רוצה להתקרב אליו כי בין הערה צינית אחת לשניה את מבינה שהוא בחיים לא יצליח להכיל אותך, יש אחד שאת מדברת איתו כבר חודש בוואטסאפ ושום דבר לא מתקדם, אבל את מרגישה חום ובית ממישהו שאף פעם לא שמעת את הקול שלו ואת כבר בטוחה שיש לו את בארגז כלים את כל מה שאת רק צריכה רק כי הפנזטיה תמיד תהיה חזקה יותר מהמציאות המשמימה, יש אחד שכבר חודש וחצי מחכה להודעות ממך ומתרגש כל פעם שאת נזכרת בו כשהיום שלך לא מתקדם לשום מקום אחר. ואת משחקת בו בלי כוונה או רצון להשתתף במשחק. כי אלו הם חיינו. תמיד יהיה מישהו שירצה יותר ומישהו שירצה פחות ואנחנו נשאבים לדינמיקה מתישה עד שיום אחד מישהו קם והולך.

בינתיים אני מחכה למישהו שיבוא לעשות איתי סיבוב בריביירה. אני לא מאד עסוקה אז אמרתי "כן". אני כבר יודעת שבשעות הקרובות אני אצטרך להגיד כמה פעמים "לא".

יש תחושה מוזרה כזאתי שקשה להסביר אותה. אחרי שכל כך נפגעת, נסגרת, נאטמת, נכבית, נשרפת, צרחת, בכית, נשרטת, כיזבת, פיללת -

את כבר לא לגמרי מצליחה להיזכר בו. משהו בו מרגיש לך זר ומוזר. את מנסה להיזכר במימיקה של הפנים שלו שכל כך אהבת, וכלום. זה לא עושה לך כלום. בכלל. את עוד רואה מדי פעם שערה שלו בבית ומתבאסת. איך זה תמיד הגעיל אותך לראות שערות שלו בכל פינה של הבית, אבל לא היה לך שום דבר לעשות בקשר לזה. זה מה שקורה בזוגיות. לפעמים צריך לוותר על עצמך בשביל שמישהו אחר יצליח להיכנס פנימה.

כבר כמעט חודש שאף אחד לא דאג לך על בסיס יומיומי. אנשים אחרים מדי פעם שולחים הודעות, את פוגשת אותם, את מעדכנת אותם והם אותך אבל אף אחד מהם לא שולח לך הודעות של בוקר טוב ולילה טוב. כי יש להם אנשים אחרים שהם עושים את זה איתם או שהם סתם פשוט מחפשים אנשים כאלה. את לא האנשים האלה. את גם מחפשת מישהו חדש שישלח לך הודעות בוקר טוב ולילה טוב. וזה אף פעם לא קל. כי כל פעם מחדש הלב שלך נסגר קצת יותר חזק. כבר נשאר קצת פחות חמצן. נהיה קצת יותר מחניק בתוך הדינמיקה הזאת. ואת פוגשת אנשים שיש בהם מאפיינים אחרים לגמרי. איכויות אחרות. יש לעולם הזה כל כך מעט והרבה להציע. אנשים הם כל כך דומים אבל כל כך שונים. כל אדם הוא עולם ומלואו. לפעמים יש עולמות שממצים אחרי תקופות מסוימות. לפעמים זה קורה לאט לאט ולפעמים זה קורה בבת אחת בלי אזהרה מראש. כולם בסוף נפגעים. איזה משחק מסוכן זה אהבה. אבל בכל זאת כולם משתתפים.