בזמן האחרון אני מרגישה כ"כ בודדה.
כאילו אני לבד בעולם הזה, אבל עם כ"כ הרבה דאגות על אחרים.
לא יכולה לדבר עם אף אחד.
בבצפר המסריח הזה, שלכל אחד שם אכפת רק מעצמו.
כולם כ"כ שטחיים וריקניים.
אין שם אף אחד שאני יכולה להגיד עליו/עליה "הוא/היא החברה/ה הכי טוב/ה שלי"
ואני מרגישה, כאילו שהכל מתמוטט עליי, בעיות מכל כיוון, וכאילו אני היחידה שיכולה לעצור את הדברים, אבל בסוף גם אם ככה וגם אם ככה אני אצא ה"לא בסדר". כאילו אני חיה בסרט, כמו סיוט שאני רק רוצה שהוא יגמר.
ולא, אין לי אף אחד לדבר איתו על זה,
ולא, אני גם לא חושבת שיהיהף לפחות לא במזן הקרוב.
כי מי שהייתה הכי קרובה אליי, די התרחקה, ועם כמה שאני אוהבת אותה, זה קשה ככה, כשאפילו בקושי רואים אחת את השניה.
ועל אהבה, אויש הנושא הזה בכלל לא תקף אצלי, גם היא לא הייתה, ומי יודע מתי תהיה.
אנשים בעולם הזה מתסכלים רק על מראה חיצוני. מעטים האנשים שלא.
ומה עלשות המראה החיצוני שלא הוא לא הכי משהו נגיד ככה.
וקשה, כן קשה.
פשוט מתמוטטת לאט לאט.
ואין אף אחד שירים אותי....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
