משמרות לילה ומחשבות על החיים

אמש היתי המשמרת לילה. רצה הרצון הרע ולא היה אינטרנט מחובר. באסה. היה די משעמם. העברתי את המשמרת בקריאת מאמר, שהיה מאד מעניין, וצפייה בפרקים של בבילון 5. לאיודע מי עוקב כאן, שבוע שעבר חגגתי 25 חורפים. חברה שלי ממש התעלתה על עצמה. הפתיעה אותי בהצגה בתיאטרון ובטיול בנחל משמר במדבר יהודה. אני חולה על טיולים. נחל משמר הוא בדיוק מסוג הנחלים שעושים לי את זה. היא העירה אותי ב03:00 להתארגנות מהיר ותוך 3 שעות בערך הינו בדרך כבר. הגענו לבור מים עמוק ומסריח שהינו צ\ריכים לעבור ושם התחלנו לריב. בשלב מסיויים היא אמרה שהבור הזה הוא ממש סימבולי בשבלנו ושאנחנו חייבים לעבור אותו. צדקה. עברנו והמשכנו לטייל מחוייכים וחזרנו עייפים הביתה. היא ממש מותק.

כבר יומיים שאני מסתובב במחשבות של עזיבה. עזיבה של מה? בואו נגיד שזה ברמה של להפרד ממשהיא שאתה גר איתה כ5 שנים ושבדרך למדתם ביחד באוניברסיטה ושעברתם ה-מ-ו-ן ביחד. נשאיר את זה ככה בינתיים.

אז כבר יומיים אני מסתובב במחשבות של עזיבה. לקום וללכת. זה לא שבעבר לא היו כאלה, רק שהן היו מתוך פחד של להיות משועבד, פחד של אני כבול ולעולם לא אדע משהו אחר. המחשבות גם הגיעו לרוב אחי ריב מסויים או משהו מערער כזה שטבעי שיגרום לך לחשוב לקום וללכת. עכשיו זה לא ממש ככה. לא קרה שום דבר קריטי. התעוררתי בוקר אחד וחשבתי לעצמי שאני כבר בן 25 ושהחיים שלי חייבים להיות בדרך לאן שהו. לא סתם מקום אוטופי כזה, מקום ממשי עם בטחון שיהיה מישהו בבוקר לידי במיטה, משהו טעים- בריא במקרר, עבודה מספקת וחברים לצחוק איתם לאחריה. חוזר חלילה למישהיא לקום איתה.. עכשיו, בהתאם לסיפור המתואר, יש לי את זה. חמש שנים, אוניברסיטה, זה כבר לא אותו דבר. כאילו היא חזרה בתשובה, מחפשת להיות מהפכנית שמשנה את סדר החיים שלה. אם איבדת אותי אז אני לא מדבר על החברה המקסימה שלי.

אני יודע שאם אחליט להמשיך ולחיות איתה אז כל מערכת החיים שלי ישתנו יחד איתה. ממש כמו להיות עם מישהי שחוזרת בתשובה לאט לאט- בהתחלה זה נחמד, עובר להיות מציק עד שאתה נשאב פנימה בסערה בלי לראות איך היה קודם. יש בזה המון. משמעות לחיים- פתאום הכל נראה בעל משמעות, דברים משתנים, חווים חוויות רוחניות ופיזיות שלא חווים בכל מקום. לומדים דברים ביחד. המושג חופש מקבל נפח של הודו רק בלי הראסטות, הסמים והשעמום. חופש לעשות מה שאני באמת רוצה ולא להיות כבול לתכתיבי החברה שמסביב- להתלבש איך שאני רוצה, לחשוב איך שאני רוצה, לחיות כמו שאני רוצה. כי יש מישהי בבית שאוהבת ומקבלת. 

אני יודע שאם אחליט ללכת, אפילו לזמן מה, אז זה יחסר לי. החופש יהיה יותר אישי- לא אהיה חייב לה דין וחשבון או להתחשב במה שהיא רוצה. ללמוד כן, אבל למה בהכרח מה שהיא רוצה? להיות כל הזמן עם החברים שלה מבלי שהיא תקבל את החברים שלי?   אני לא אפסיק לחשוב מה היא עושה, מה היא חושבת, אולי היא זקוקה לי? אולי עשיתי לה רע בזה שעזבתי? אולי הייתי צריך להשאר ולהתמודד על השינוי שהיא עוברת, להשפיע לטובה, למנוע הידרדרות מסויימת (כן יש אפשרות כזו)?

לצורך העניין- עם החברה האמיתית שלי- אני ממש נהנה עם החברים שלה והיא ממש עם שלי.

מקווה שהצלחתי להבהיר את המצב מבי לסבך יותר מידי. ושוב, למי שלא הבין- לא מדובר על לעזוב בחורה אלא בלעזוב משהו אחר