נו, החלטתי שאני צריך לכתוב כאן עוד דברים חוץ משירים (יש אחד חדש ממש מתחת לפוסט הזה, אגב), אבל אני חושש שבמצב המעורער קמעה שבו אני נמצא כעת זה עלול לצאת קצת מוזר... אל פחד, העיקר שנהיה כולנו חזקים ונעבור את זה.
טוב, אני יושב, עכשיו 2 בלילה, מחר יש לי שיעור באוניברסיטה (אחד! בארבע אחרי צהריים! איזו בדיחה עצובה) ולפני שעה תקף אותי המצב האפוקליפטי הבא: אני שוכב במיטה הצרה שלי במעונות (אחח, איפה המיטה וחצי של הבית?), מעלי אור קריאה צהבהב, בידי הספר Wizard and Glass של סטיבן קינג (תחשבו על סופר שידוע בסיפורי אימה כותב אפוס... זה הספר הרביעי בסדרה של שבעה... שאין בו כמעט שום דבר מפחיד אבל הוא מאוד מטריד ומאוד מזעזע [אזהרת ספויילר שממש לא עקרוני לעלילה - רולנד הרג את אמא שלו כי הוא חשב שהיא מכשפה - סוף הספויילר]-) וברקע מתנגד לו מעדנות בוב דילן (מאז שהייתי בהופעה של דני ליטני והוא ביצע שירים של בוב דילן, אני לא יכול להפסיק לשמוע אותו, וזה לא שלא הכרתי אותו לפני כן) בעוד שיר מחאה ידוע... נו, כרוניקה של מוות ידוע מראש.
מה עושים, אתם שואלים? כותבים שיר, אלא מה! ושההוא למעלה יעזור לי, אבל השיר הזה כתב את עצמו יותר משאני עשיתי את זה (כן, אני יודע שכל הסופרים אוהבים להגיד את זה ובדרך כלל זה עוד יותר שטויות ממה שזה נשמע, אבל לשם שינוי...) ולכן כל אחריות שיש לי עליו היא מראש מוגבלת. בלי קשר, אני אוהב את הבית השני (גם בשיר הקודם שפרסמתי אהבתי את הבית השני - כנראה שזה השלב שאני כבר חם אבל עוד לא התעייפתי).
ולכן, בעוד בשניות אלה ממש אני שומע את Mr. Tambourine Man, אני במצב מדוכדך. טוב, זה ישתנה. כמו שאמר זמר אחד פעם, "The times, they are a' changin'-" וזה נכון.
בכל מקרה, ואני מסתכן פה שהשתפכות מסוכנת, החלטתי שחסרה לי האהבה בחיים. עכשיו, יש לי חבר (וחבר טוב) שאוהב להגיד את הדברים האלה, ואני בטוח שהוא גם מתכוון אליהם, אבל אני בניגוד אליו כן רוצה לשנות את המצב הזה... אלא (ואני מרשה לעצמי להתבכיין קצת) בעוד הוא מוקף בבנות ורק העכבות שלו (מילה הרבה יותר יפה מ-'טמטום', עכבות... ואני יודע ב-100% שאתה תקרא את זה, ידידי, אז אל תעלב בבקשה)... טוב, מעכבות אותו, אני לא במצב כזה.
עכשיו שימו לב, כשהצטרפתי לאוניברסיטה פרסמו בפני את עודף הבחורות שאמורות להסתובב פה. אפילו אם נוריד מהמשוואה את אלו שלא ירגישו לא נוח ב... נגיד, כיסוי ראש, עדיין אמורות להשאר רזרבות - אחרי הכל, עד כמה באמת התדרדרה מערכת החינוך הגבוה בארצנו הקטנטונת? אז זהו, שדי הרבה, מסתבר.
כן, אני לא האדם הכי פתוח ומזמין, ואלוהים יודע שאני לא הבחור הכי אטרקטיבי ביקום, אבל איפה רגש הרחמים האלוהי? אני אגדל זקן ואשא את הבשורה! (גם ככה אני שונא להתגלח), רק תמציא לי מישהי...
ועכשיו ברצינות, אני מחפש מערכת ארוכה, מחוייבת, עם משמעות, כי אני חייב צוהר שדרכו אני אוכל להתפרק מטאפורית, ואני באמת שלא מתבייש לגשת לבחורה ולבקש מספר טלפון (מה אני אגיד לכם? הן כנראה מתביישות לתת אותו, פשוט אין הסבר אחר לכשלון הטוטאלי של השיטה...) אבל, ופה אני באמת רציני, החיים יותר קשים מזה. אם את עצתי הכנועה תבקשו אומר כדלקמן: תתפסו מה שאתם יכולים לתפוס, ואז תחזיקו חזק ואל תרפו, כי זה כואב להיות לבד כל כך הרבה זמן.
ובהצלחה לכולנו.
עריכה: לפחות מצב הרוח שלי השתפר קצת, איכשהו. חחח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: