היי קוקי
כבר שלושה ימים שאתה לא פה ואני מתחילה קצת להתחרפן. קשה לעבור ממצב של מדברים כל יום שעות ללא מדברים בכלל. אתה חייב להבין, שעם אף אחד אני לא מרגישה את הצורך לדבר כ"כ הרבה כמו איתך. מצחיק איך לשנינו זה מרגיש מוזר כשלא יוצא לנו לדבר יום אחד, אבל הפעם זה מוזר בקטע אחר, מוזר כי אני יודעת שאם אתקשר לא תענה לי. ולא בגלל שאתה לא רוצה, אלא בגלל שאתה לא יכול.
פתאום אני שמה לב שאני חופרת לך הרבה בשיחות הרגילות שלנו. אני שמה לב כי כל חוויה ולו הכי קטנה שעברה עליי בימים האחרונים, אני חייבת לספר לך. חייבת חייבת ואין למי. כלומר, יש למי. אבל הם לא אתה. והכי הורג אותי זה שגם אתה לא יכול לספר לי כלום, ואני יודעת שאתה זקוק לכך יותר ממני! מה לא הייתי נותנת כדי לדעת איך אתה מסתדר. אם זה באמת קייטנה כמו שאומרים או גהינום.
אז אחרי שפרקתי את זה, זמן להיכנס לפרופורציות. לפי המילים הבכייניות שלי, אפשר לחשוב שמתת. אבל עוד חודש נוכל לדבר שוב, והחוסר הזה בחיים שלי יתמלא מחדש. ומה זה חודש? חודש זה כלום!
עד אז- אני אתאפס על עצמי לאט לאט. אל תדאג לי, תדאג לעצמך.
ולקוראים שנכנסו לפה- ממליצה לא לדפדף אחורה לפוסטים הקודמים. אלא אם כן פוסטים של ילדה מגילאים 12-14 מממממש מעניינים אתכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תנין בשרוול.