בלוג עם חיים ואני ללא

כן, החלטתי בסופו של דבר לחזור ולכתוב.

ידעתי שאני אחזור לכתוב.. בכל זאת, אחד הדברים האוהבים עלי.

אבל לא חשבתי שכל-כך מהר.

כנראה הייתי צריכה הפסקה =)

תודה לחברה מיוחדת (נ') שנתנה לי עצה להמשיך ולכתוב בבלוג 3>

ותודה לק' על אותו הערב, שמי יודע, אולי בלעדיו לא הייתי רושמת פה עכשיו 3>

לא משנה מי ומה.

אבל הוצאתי, שוב, את מה שאני מרגישה לבנאדם אחד.

אני נפתחת ליותר מידי אנשים, וזה לא טוב.

איך המקרה ההוא. ככל הנראה.

באותה השיחה עם אותו בנאדם..

הבנתי כמה דברים שהכחשתי את זה מ ע צ מ י,

אבל ידעתי אותם.

~~~

יש אנשים שחושבים שזה טבע לחבק ולנשק מישהו\מישהי.

אצלי זה לא ככה, ממש לא, אולי בגלל המקרה.. אולי בגלל משהו אחר.

אבל לי קשה לדעת שמישהו מחבק ואוהב אותי,

ואני לא מחזירה לו את אותה האהבה.

לא במעשים ולפעמים, לרוב, אפילו גם בלי מבטים ודיבורים.

 רק אני מרגישה את זה.

אבל אני לא מסוגלת,

אני עומדת קפואה ולא עושה עם זה כלום,

ואז אחרי שאותם האנשים הולכים,

אני כל-כך מצטערת ורוצה להחזיר את הזמן אחורה

ולחבק אותם ולהגיד להם תודה שהם לצידי.

ואני כזאת.

לא מחבקת,

וזה כואב לדעת.

ואני רוצה לשנות את זה.

כל-כך.

והעיינים?! העיינים העצובות.

מה?! אני שמחה מבחוץ ומחביאה מפנים את העצב עמוק בפנים?!

אני רוצה להיות משוחררת,

להיות שמחה, להרגיש חופשיה

ולא נתונה בכל העצב הזה שמתחבא אצלי עמוק בלב.

אולי בשביל שאני לא ירגיש עוד את אותו העצב,

אני שמה לעצמי מגנים,

כדי שלא יפגעו בי עוד.

וכשכן מצליחים לפגוע בי, העצב רק גובר, מבפנים,

ואותו רואים רק דרך העיינים.

המבט.

המבט שלי.

~~~

רואים עצב בעייני,

הכאב מסתתר מבפנים,

מתחבא ואינו רוצה לצאת,

גם ברגעים הכי רעים.

הלב נקרע לחתכים,

ונילחם בכל כוחו,

ומסתיר את הכאב בתוכו,

אך, הלב מלא בסכינים.

חתכים שלא נירפים

ומשאירים צלקות,

ולפעמים כאבים נוספים,

והן אינן מגלידות.

~~~

תגיבו 33>