עם כול דקה שעוברת אני חשה את הפחד זורם עמוק יותר אל תוך עורקי, משתחל אל תוך ליבי.
כול אותן חששות המוכרות לי מימים עברו חוזרות בגנבה אל ראשי הטרוד. אני רוצה לברוח, להצמיח כנפיים ולעוף אל על אך אני יודעת כי הדבר אינו אפשרי. עלי להישאר על הקרקע, עלי להישאר עם בני האדם. גם אם הדבר מפחדני יותר מכול. עלי לשקר עם חיוך, לרקום תוכנית על כדי שלעולם לא אשים לב אל חוסר הביטחון ששורץ בתוך תוכי. עלי לצעוד בגבורה אל הלא נודע, אל הלא מוכר ואל הדמדומים.
מחר אתעורר עם שחר, אפקח את עיניי ואתן להם להסתכל אל החשיכה שעתידה להקיפני זמן רב מעתה והלאה. אני אתרומם ממיטתי, הנוחה, החמה והמוגנת ואתהלך בעייפות אל קומקום הקפה, אותו ארים בכבדות, אמלא בו מים וארתיח, מים לקפה, לקפה בו אחפש נחמה.
אני אצית סיגריה ואתן לעשן למלא את פי, את ריאותיי ואת כול היותי ואפרד ממנו, באיטיות אך בהחלטיות, בחשש אך בעקביות.
אני אפסע אל המקלחת, אקלף בעדינות את בגדי המזיעים ואתמסר אל זרם המים המטהרים, שילטפוני וינקוני מכול חלקיק של פחד או חשש. כאשר אסגור את ברז המים ואנגב מעלי את השאריות המעטות משדי הלילה אזכר בפתאומיות שאותו פחד, שהכנסתי אני אל תוכי ללא התנגדות אינו אלא יצור חסר צורה וחסר כול אופי. יצור שבעבר נהג לשתק אותי כליל אך כעת אינו יכול להשתלט על כול היותי.
אני אביט בדמותי המשתקפת אלי מן המראה, דמותי החזקה, הבוערת, זאת חסרת המעצורים, זאת שיום מן הימים תשלוט על העולם. אני אביט באותן עיניים מאמינות ואיתנות ואתמלא אהבה כי אדע ברגע זה שאותה אחת תוכל לכבוש כול אשר תרצה.
אני אלבש חיוך, אני אענוד אומץ. אני אנעל כוח. אני אחבוש ביטחון, אני אתבשם באהבה ואשא איתי תיק מלא באמונה לכול מקום אליו אלך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
