אז חזרתי...
זה לא שיש למי, גם ככה הבלוג הזה לא היה הכי פופולרי מאז ומעולם.
געגוע הציף אותי, לאולד טיימס... רגש עז של כתיבה... פעם אהבתי לעשות את זה, לכתוב.
הייתי כותבת הרבה, הכל, גם החמיאו לי על הכתיבה שלי, לא יודע למה הפסקתי...
בכל אופן החלטתי לחזור לזה, לכתוב. החלטתי שכאן זה הכי טוב להתחיל (או להתחיל מחדש)
מביך אותי לקרוא מה שכתבתי פעם, מצחיק אותי, איזו מין בחורה הייתי, ואיך התבגרתי. השתנתי. איזה תהליך עברתי וכמה דברים קרו מאז.
אני אוהבת לתעד, לשמור מזכרות, למרות המבוכה, הייתי רוצה יום אחד שוב לקרוא את כל מה שעבר עליי פעם.
עברו 6 שנים מאז שפתחתי את הבלוג הזה, 6 השנים הכי דינאמיות בהתפתחותו של אדם, והכל מתועד כאן.
לדעתי אין דבר כזה השתנות, אלא התפתחות, בסופו של דבר נשארתי אותו אחת, רק עם בונוסים, דברים שלא היו לי פעם אבל יש לי היום, דברים שרכשתי במהלך השנים. כמו השלד וכל השכבות שמעליו, כל פעם נוספת עוד שכבה, זאת אותה שבלונה אבל אלמנטים נוספים, מראה התפתחותי קצת שונה, "קישוטים".
בכל תקופה יש דבר אחד שמעסיק אותנו יותר מהכל...
אז מה התקופה שלי? ההישג שלי. יותר נכון הישגים. מעצמה נפשית כזאת שנחתה עליי לאחרונה אחרי שהפתעתי את עצמי באמונה הקטנה הזאת שיש לי בעצמי ואיך שבסוף הוכחתי לעצמי שכל דבר קטן עליי.
אז יצאתי לקצונה, והתלבטתי, הל גאד כמה התלבטתי.. בסוף אמרתי "נזרום עם זה" אז זרמתי עם זה. עשרה חודשים זרמתי עם זה, עשרה חודשים לא קלים ואולי הקשים ביותר בחיי, כי זה לא רק היעד, זאת גם הדרך, התהליך הגדול הזה שאתה עובר בדרך, שאתה לומד על עצמך ולומד מאחרים ומגלה בעצמך דברים שאף פעם לא ידעת וקשה לך פתאום לדעת, שלא חשבת שאתה כזה, אלא רק אחרים, מעין "לי זה לא יקרה" ואז זה קורה. שאתה כל כך קרוב לוותר ואתה מרגיש שאתה לא יכול יותר ו"למה אני צריך את זה?" ואז אתה שוב חושב "הגעתי עד כאן ועכשיו להפסיק? סבלתי כל כך הרבה ועכשיו לוותר?" אז אתה ממשיך עוד קצת כדי לראות לאן תגיע, כדי לראות מה עוד יכול לקרות, מה עוד אתה יכול ללמוד, כמה עוד אתה יכול להשתפר, ואתה ממשיך וזה קשה וזה כואב, פיזית ונפשית אבל הכבוד העצמי שלך גדול מדי בשביל לוותר. ועכשיו זה לא רק בשביל להוכיח לעצמך, אלא גם בשביל כל השאר, בשביל כל השאר שרצו להכשיל אותך, שלא האמינו בך ואתה חושב לעצמך "צוחק מי שצוחק אחרון, אני אסיים את זה!" וסיימתי את זה. לא כמו שרציתי ולא איך שרציתי והתאכזבתי, אבל גם גיליתי על עצמי כל כך הרבה דברים טובים ושפרתי בעצמי כל כך הרבה דברים ולמרות הגעגוע לתקופה שלפני אני כל כך אוהבת את מי שאני עכשיו וכל כך גאה בעצמי שממש לא אכפת לי מה אנשים חושבים ואיך אחרים מעריכים אותי.
בדרך גם הכרתי מישהו. מישהו מיוחד. כזה שלא פוגשים כל יום וכזה שלא חושבים שיש צ'אנס למעבר. הוא בכל זאת מפקד, והוא כל כך טוב שאני בכלל לא בליגה, ולמה שהוא ישים לב רק אליי. זה האופי המושלם ואני יודעת שאני לא היחידה ששמה לב, אז אני יודעת שאין לי צ'אנס, אבל איך מוותרים על בחור כזה?
אז נהנתי. נהנתי רק מהמחשבות, נהנתי רק מלדבר לפעמים, מלשאול שאלה רק כדי שהוא יתייחס, וזה הספיק לי.
ואז נגמר הקורס, והוא כבר לא היה מפקד, אז שלחתי הודעה, מה כבר יקרה?
קרה.
לא עבר שבוע ונפגשנו, לא עברה שעה והתנשקנו, לא עברה דקה ואנחנו ביחד.
מה?! איך?! למה?! מתי!?
פחדתי להתאכזב, פחדתי שסתם דמיינתי לעצמי מישהו שלא קיים, שהוא לא כזה טוב כמו שחשבתי...
טעיתי. הוא הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. מהאנשים האלה שאת רוצה לשמור קרוב. לא רק רומנטית, אלא איש שיחה, חבר קרוב, שאת יודעת שהוא יגיד לך בדיוק מה שאת צריכה לשמוע... "חכם סיני זקן" כזה..
עבר חודש (חודש מושלם יש לציין) וזה נגמר. כן, זה בא ממנו, אפשר להבין אותו, מכר קצת תירוצים מהתחת אבל סך הכל לא כעסתי, הבנתי, ואפילו הסכמתי. הייתי בטוחה שאני אהיה שבורה, אבל הופתעתי והמשכתי בחיי.
קצת כאב לי, לא כי נגמר הקשר הרומנטי, אלא כי נגמר הקשר. עדיין רציתי אותו קרוב, רק כדי שאני אוכל לדבר איתו לפעמים, אבל זה כבר לא יהיה זה... אז הפסדתי אותו לגמרי.
לפחות נשארתי עם הרגשה טובה. השגתי כל מה שרציתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Shadooby
