זה היה חופש, לא ממש חופש, אלא יותר בריחה מהחיים, ישר אל תוך העולם המערבי- אמריקה. לא היה יותר מדי מה לעשות, כי לא היה לנו הרבה כסף, או מקום לישון, אפילו לא תוכנית וכרטיס חזרה למציאות, זה היה פשוט חופש, צפנו בזמן, הלכנו לישון במכונית הקטנה שלנו בחמש בצהריים וקמנו בחצות, בישלנו בגזיה כל מיני פירות שמצאנו בחצרות הבתים בעיר שבה היינו, לא ממש ידענו איפה אנחנו כי גם במפה לא טרחנו להצטייד, פשוט היינו עולים על הכביש, ומשחקים אנדנדינו כדי להחליט על עיר מסוימת, או כיוון. היה לנו עוד משחק, כשהיינו על הכביש ולא ידענו לאן ללכת, היינו מתחילים בפנייה ימינה, ואז שמאלה וישר, ימינה שמאלה וישר, ימינה שמאלה וישר.

אחרי הפנייה השלישית שמאלה, נגלה אלינו צוק יפיפה שמתחתיו רק כחול טורקיז ותכלת. התיישבנו, סתם, כי התחשק לנו, מה יש לנו כבר לעשות..התיישבנו והסתכלנו איך עולה השמש ואיך היא שוקעת ושוב עולה, ושוב נופלת, ואיך היא כל פעם מחדש צובעת את המים בכתום אדום ורוד סגול. לא חזרנו אל האוטו, אף פעם. רק נשארנו והסתכלנו, שכחנו שאנחנו בורחים בעצם מהמציאות, רק צפנו, חשבנו, והסתכלנו.

כמה טוב לחזור !! (:

רציתי שתגע בי, כדי שאני אדע שאתה באמת פה, בדיוק כמו שהבטחת.

רציתי שתלחש לי לאוזן דברים נעימים, שתגרום לי לחייך.

רציתי להרגיש איך יוצאות ממך הידיים הגדולות ומקיפות אותי לאט לאט,

מגנות עליי.

רציתי שתסתכל לי בעיניים, ושם אני אראה שאתה תמיד פה להציל אותי.

רציתי לבכות, כדי שתשאל אותי מה קרה ותנגב לי את הדמעות מהלחיים.

רציתי לספר לך, באמת שרציתי.

אבל במקום זה, המשכתי לשבת על שפת המדרכה, כשאתה עשרה סנטימטרים ממני, לא נוגע ולא לוחש, לא מגן ולא מדבר.

שקט, דממה.

בעטתי באבן הקטנה שהייתה לידי, אתה הסתכלת שמאלה.

השפלתי את הראש לברכיים, אתה קמת.

פתחתי את הפה כדי להגיד לך, אתה שמת את הידיים על האוזניים, בהיסח דעת.

בכיתי, אתה קמת.

ולא נגעת, לא לחשת, לא הצלת, לא הגנת, לא שאלת ובכלל לא הקשבת.

רציתי לרגע למות, רק כדי לראות אם בכלל תתגעגע אליי.