"נועם?".
פתחתי את עיניי בתשישות לצליל קול נמוך, מסונוור מהשמש שחדרה מחריצי הוילון המוסת.
ניגבתי את כורי השינה שהצטברו במשך הזמן הארוך בזוויות עיניי.
היה קל להרגיש את עורי המחוספס. רק אחרי כמה שניות שמתי לב שמולי הוחזקה מראה.
לקח לי זמן מה לעכל את המידע שהובא לפניי.
יש לי עור חלק בגוון אנושי.
האף שלי כבר לא שבור.
מבינים איפה מתחילות השפתיים שלי ואיפה הן נגמרות.
רואים את תווי הפנים שלי. אני.. אני כבר לא מפלצת.
אוזני התחככה במשהו רך, ועל כתפיי היה מוטל נטל ישן.. כ"כ ישן.
הטתי את פניי כדי לבדוק אם התחושה שלי נכונה.
השיער שלי. הוא חזר. כ"כ רך.. מסודר בקווים חומים וקשים.
שיער שאיבדתי לפני כ"כ הרבה זמן..
חיבקתי אותה. חיבקתי את האישה הזרה והמטופחת שהחזירה אותי לחיים.
באותו הרגע נכנסו המתמחים וד"ר ברק לתוך החדר לביקור רופאים.
כולם חייכו אליו. אף אחד לא נרתע ממנו יותר.
כולם הביטו בילד בר המזל הזה.
הסיפור שלו היה כ"כ מפורסם בבית החולים.
ד"ר ברק הציגה את האישה.
מסתבר שהיא הייתה עובדת סוציאלית. היא אמרה שיש להם בשורות נהדרות.
"הסיפור שלך התפרסם בעיתון, כמו שאתה זוכר.."
ד"ר ברק אמרה בנימה עוקצנית וגילגלה את עיניה.
"ו.. מצאנו לך משפחה אומנת."
ראו את ההתרגשות על פניו, הוא היה בתרדמת חודשים רבים, ללא שום חברה..
ד"ר ברק ביקשה מהאישה המוזרה
לספר לו קצת על המקום המיוחד שהוא הולך לשהות בו.
האישה חייכה ולא הוסיפה דבר כדי להמתיק את המתח באוויר.
לאחר מס' שניות של דממה מתוחה היא הוציאה הגה מפיה.
את המילים הבאות ראו שהילד לא שמע בבירור.
הוא בהה באישה המטופחת שדיברה בשטף.
נדחף לידיו כרטיס טיסה.
הוא הציץ ביעד - "רוד איילנד, ניופורט"
איך הוא קשור לדרום קליפורניה..?
הוא הביט לכל הכיוונים בעיניי עגל. הוא לא הבין.
הוא רק זוכר שזמן רב הוא ראה הכל מלמעלה.. חי-לא חי. עייף מהזמן הרב שעליו לחכות.
והאישה המשיכה לדבר ולדבר. שמץ החיבה שהיה לו מקודם אל האישה נגוז.
איך היא לא מבינה..? הוא לא יכול לעזוב. מה איתם?.. מה עם ההורים שלו?
הוא לקח במהירות בוטן* והקיא לתוכו. "ה..ההלוויה!" מירר הילד.
ד"ר שוורץ סימנה לד"ר ברק לעזוב. "היית בתרדמת יותר מחצי שנה. ההלוויה הייתה ממזמן."
נימת הקול של האישה לפתע השתנה.
"יש לך הזדמנות לקבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר בעולם,
ולגור עם המשפחה הכי עשירה בקליפורניה.
אני פשוט לא מאמינה איך אתה יכול לוותר על ההזדמנות הזאת בגלל גחמה ילדותית!"
צעקה עליו האישה. הילד השפיל את עיניו הגדולות והתחיל לדמוע.
עכשיו אין ספק, הוא שונא את האישה הזאת. שמזלזלת בהוריו.
"נועם? אתה מקשיב לי?"
האישה המשיכה לנזוף בו והתחילה לנאום לו שוב.
הוא שנא את האופן שבו הגתה האישה את השם שלו.
'נועם.. אתה מקשיב לי? נ-ו-ע-ם.. נועם!' הידהדו המילים בראשו של הילד.
הוא הרגיש לא מתאים לזהות שלו עכשיו.
קראו לו נועם בזמן שהוא היה בריא.
כשהיו לו רגליים. כשדמו היה נקי.
קראו לו נועם כשהוא היה שלם וחזק.
עכשיו - חלק גדול ממנו חסר.
הוא רק שלושת רבעי נועם.
חצי וקצת. אם כך, אז אין ברירה.. "
מהיום, קוראים לי נֹעם. נעם גלמן."
ליאורה שוורץ הסתכלה על הילד המשוגע והינהנה באיטיות.
======
אתם יודעים משהו? אתם ממש מגעילים.
אין אפילו תגובה אחת!
אז למי אני כותב פרקים ?!
לאוויר?! לקיר?!
אני מבקש מכם שתגיבו, כי עד שאין 2 תגובות בסה"כ, אין פוסט חדש והבלוג נסגר.
אני מצטער אבל אין לי ברירה.
===
|___________________________________________________|
|____________________________________________|
|_____________________________________|
|______________________________|
::::: נועם. :::::
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
- סיפורים בהמשכים -