דברים שרואים מכאן..

אתה יודע..

תמיד חשבתי, או יותר נכון - עד עכשיו הייתי בטוחה, שכשאני לא רוצה משהו.. אני לא עושה אותו.

ואתה יודע..

שהתבדיתי.

לא רציתי להכיר. בכלל.

לא רציתי גבר. אישה. כלב. אפילו לא זנב של חתול.

רציתי ליהנות מתחושת ה"לבד", שלא הרגשתי אף פעם. רציתי ליהנות מעצמי. להיות קצת - איתי.

רציתי - - -

ואז באת אתה, ילד.. לאט.. בלי להתעקש.. דפקת על קירות ליבי..

לא ביקשת - לא התחננת - רק אמרת "אל תיעלמי לי, ילדה" -

ואני.. ילדה טובה.. לא נעלמתי.

האמת?? רק ביני לבין עצמי אני אודה - התקרבתי..

וראיתי אותך.. בייבי.. ילד.. קצת לא בטוח.. מהסס..

ורציתי אותך.. קרוב.. מחבק.. אוהב..

התקרבת - נכנסת בסערה פנימה - חלחלת עמוק לתוכי - החזקת את שערות ראשי בידך -

החזקת את פעימות ליבי בנשימותיך. בזרעותיך. בנשיקותיך.

ואני.. שכחתי חוקים שיצרתי בעמל רב. שכחתי מחסומים שהצבתי מעל פגעים ודמעות.

שכחתי מסלולים שהבטחתי להם את דרכי לעולם.

שכחתי הכל - זכרתי רק אותך.

והלכת. הצטערת שהלכת. היית חייב ללכת.

אמרת לי שהיה לך כייף.. שאתה רוצה לטעום שוב את תמצית ה"יחד"..

שעברנו שלב בתיאוריית השינה שלך..

אמרת - ונעלמת.

לא. לא ממש נעלמת.

אבל הלב שלך איננו.. (ואני, יקירי, רגישה לריחות גוף חלול..)

אני עדיין הבייבי שלך.. הילדה שאהבת.. החמודה מהרחוב..

אני עדיין - או שמא כבר לא??

חוסר הוודאות מציק יותר מכל ספק - -

אבל הדבר שמציק לי הרבה יותר.. הוא שהתגעגעתי אליך, ילד.

התגעגעתי - לשווא..

ואני אמשיך להתגעגע.. אתגבר.. אדחיק..

ואציב עוד מחסום ללב הריק שלי..

ריק - ממך. אך מלא - בדברים אחרים. שהם הטעם שלך.

רוצה אותך.

ילדה שלך.