האושר הוא,

איך אני מתנדנדת פה. רגע פה ורגע שם. רגע בסדר לי, רגע אני שורדת וזה מספיק לבינתיים, רגע בא לי לברוח.

רגע זה בסדר, רגע לא. ואני כל כך מחפשת את המשהו המוצק הזה, שלא מתנדנד, שנשאר במקום, שלא בורח. שלא נכנע לקשיים ושיודע לראות גם את הטוב.

"החיים הם מה שהם ולא חיקוי טייואני זול של משהו הרבה יותר מוצלח." סו אמר אתגר קרת. וכמה שהוא צדק.

אבל כל כך מפתה לברוח לכל מיני אידאות קטנות ומחויכות, למציאויות חלופיות ורודות משהו. ואני מתפתה פעם אחר פעם. אני יודעת שנכון, שבריא להשאר כאן, במציאות. להכיר בה על הטוב ועל הרע. אבל אני מרשה לעצמי לזלוג לצדדים, לפזול לכל מיני עולמות מקבילים של מה יכול היה להיות אילו. להשבר כמו קש למראה כל קושי. לברוח בריצה, לא להתמודד. לוותר לעצמי.

אני לומדת. לומדת לחיות פה, בעולם הזה, האמיתי. אני צריכה ללמוד. להכיל אותו, לקבל אותו, להתמודד איתו. ולא לוותר. ולא לברוח. להשאר.

וואל דארלינגס,

עוד 8 חודשים.

יאפ. שמונה.

הרבה? מעט? זה הכל עניין יחסי, הרי. ובלי דוגמאות, אין לי כח להיות מטאפורית פה.

שמונה.

אם ננקה את מה שצריך לנקות זה יצא שישה וחצי על גבול השישה.

חצי שנה!! זה כלום.

ואם לא אכפת לך, תנסי להנות קצת, בשישה חודשים האלו. להסתכל קצת מסביב. לאכול איזה שניצל.

מה אכפת לך, את במילא פה.

take it easy, כמאמר השיר.

היר קאמז דה וויאג וויאג :) איט וויל בי ג'סט פרפקטלי פיין. אונסטלי.

"האושר הוא להמשיך לחפוץ במה שברשותינו." לא ככה?

הוריייי