מתגלגלת מזיכרון לשגיעון, בתוך זהות שבורה.

היה היום יום טוב.

הלכתי לישון אתמול ב-8 בערב כי הייתי מותשת מהטיול השנתי,

שאגב, היה פשוט טוב!

התעוררתי היום ב-8 בבוקר, לבד בבית, עם חיוך על הפנים.

כל השבוע הראש שלי זימזם את השיר "כל מה שנשאר",

למרות שאף פעם לא באמת הקשבתי לו.

הורדתי את השיר ושמעתי אותו לפחות 50 פעמים. פעם אחר פעם.

השיר הזה...המנגינה הזו...המילים האלו...

פשוט עושים טוב.

מצמיחים תקווה מתוך הכאב.

הכל שינה כיוון למקום טוב יותר.

יצאתי ב-1 לפעולה.

שמעתי את השיר בדרך...השמיים היו בצבע תכלת עמוק עם עננים לבנים ושמנים,

בדיוק כמו שאני אוהבת.

ורוח קרירה, בדיוק כמו שאני אוהבת.

ושמש צוננת, בדיוק כמו שאני אוהבת.

הכל פשוט היה כמו שאני אוהבת.

הייתי יכולה ללכת ככה לנצח.

גיל ואני השלמנו, ככה סתם.

העברנו פעולה טובה אחת לשם שינוי בכל השנה הזו!!

אני כלכך מרוצה.

אני יודעת שפעולה הבאה יש מצב שזה יתפקשש, אבל אני נהנת מהרגע.

אני מחפשת להשתובב.

להתפרע.

מתה להתפרק.

לא לשים זין.

אני רק מחכה להזדמנות, כי בנתיים הכל כלכך תמים.

מצד אחד אני אוהבת את התמימות אבל מצד שני רוצה לעבור לצד השני.

להיות רחוקה ממי שאני, לרגע אחד.

פשוט להיות עם מישהו, למרות שאני לא רוצה בו.

כבר לא אכפת לי, אני רק צריכה יריית פתיחה כדי להמשיך במרוץ שלי.

אחר כך הכל ימשיך כרגיל, כשאני היא אני והשאר הם השאר.

אנשים אוהבים אותי, וזה עושה לי טוב.

לדעת שמדברים עלי דברים טובים ומחייכים כשרואים אותי.

הרבה זמן לא הרגשתי ככה, אם בכלל.

אבל אני מפחדת לאכזב את האנשים האלו. נורא.

עד אז, טוב לי.

אחרי תקופה שבכל יום נהיה יותר גרוע.

אני מסיימת בחיוך ומקווה שהוא ימשיך להיות על הפנים (: