וואו, הנוסטלגיה.

כמה שנים לא הייתי פה, 2? 3?

בהסתכלות אחורה,על כל הפוסטים הישנים שיש לי פה, אני רק מתחיל להבין את מידת השינוי שנעשה בי 

בשנים האחרונות. כל מה שחשבתי שהיה מוצק כאבן, התפורר לו ונבנה מחדש.

"ממלכה חדשה, נבנתה על זו של פעם."

אז מה השתנה? וואו, מה לא השתנה!!

חברה?

אחרי מערכת יחסים של 4 שנים, אני ושירה נפרדנו זה מזו

(לא בדרך בה קיוויתי, אך מה שנעשה נעשה) ומאז הקשר בנינו נמחק לצמיתות.

וכן היא ואני מצאנו את עצמינו עם בני זוג חדשים.

ואת האהבה הישנה החליפה אהבה חדשה, מרענת, מפתיעה ומרתקת, הנקראת: קמה.

למדתי דברים, הרגשתי דברים, שלא חשבתי שאי פעם ארגיש. או לפחות חשבתי שאיבדתי כשהקשר

ביני לבין שירה נגמר.

שנה של מערכת יחסים. וואו! לא חשבתי שאי פעם בחורה תצליח לגרור אותי שוב למערכת יחסים ארוכה.

אבל קמה הצליחה לעורר אצלי צדדים שחשבתי שמעולם לא היו לי.

והשאלה מה אני מרגיש כלפי שירה כיום?

עדין המחשבה עליה צורבת מעט, בעיקר בגלל ההתיחסות שלי כלפיה לפני הסוף והעובדה

שאחרי 4 שנים, האדם שהיה הכי קרוב אלי הפך להיות האדם האחרון שרוצה כל קשר אלי דיי פוגעת.

נשמע מוכר? http://www.youtube.com/watch?v=8UVNT4wvIGY

אבל נשבעתי להשתנות, וכך עשיתי. סוג של כפרה על חטאי במערכת היחסים ההיא.

ואני גאה בתוצאות.

הצבא?

אחרי 3 שנים של קושי וסבל, אני חייב להגיד את זה. הצבא הפך אותי לגבר.

הצבא בנה את האופי, הארגון, התמודדות הנפשית והפיזית שלי כיום. מה אני ללא השרות הצבאי שהיה לי?

אני מפחד לחשוב על זה בכלל. מה שכן, אני שמח שהשלב הזה בחיי כבר מאחורי.

ואפילו הצלחתי לאסוף לי חבר או שניים. 

אומנויות הלחימה?

נראה שאני איבדתי את רוב המומנטום שלי להתאמן.

אני עדין גורר את עצמי לחדר כושר. קופץ מדי פעם לפעם לקרב מגע.

אבל לא להאמין, מעל לשנה כבר אני לא דרכתי בדוג'ו של קנדו.

הדבר שפעם הגדיר אותי ובנה אותי, כיום אני בקושי עוסק בו.

אני עדין משחק עם ההגדרה של ההפסקה הזאת, האם פרשתי? האם רק הפסקתי עד להודעה חדשה?

אולי בגלל כל העבודות שאני מתעסק בהם כיום? אולי בגלל הפציעות? ההנהלה הרקובה? שמץ.

חבר'ה?

וואו.. שום דבר לא אותו הדבר כבר..

נורדיה יצאו מהתמונה כמעט לגמרי מאז הפרדה.

ולאט לאט בניתי לעצמי מעגל חברים חדש-ישן. הבנוי בעיקר מחבריי מפרדסיה.

אורלי ואביב הפכו לחברים הקרובים ביותר אלי, יחד עם צליל, אביגיל ועידן.

לוין ומתן (חברים מתקופת נורדיה) עדין חברים טובים למרות הריחוק הקיים.

גם ענבל וגל (החברות הכי טובות של שירה) חזרו להיות איתי בקשר, או יותר נכון, חזרנו להתייחס אל אחד השני בחמימות ובתקווה לבנות קשר דידידותי מסויים על בסיס אותם שנים אבודות של ידידות בתקופה אחרת.

וכמובן שחברים אחרים נאבדו לארוך השנים, אם זה דור אפריים, טל, דנה, ספיר שהקשר איתם נותק כמעט לגמרי.

ומעבר?

באוקטובר אגשים את החלום שלי ואטוס ליפן לחודשים שלושה.

שם אני מתכנן לנסות להחיות את התשוקה שלי לקנדו.

קמה ואני הבטחנו להישאר יחד למרות הטיולים הנפרדים שלנו, ונפגש שוב בארה"ב

שם אם אצליח להתקבל לעבודה שאח שלי מארגן לי, נשאר יחד לגור שם שנה אחת.

מעבר לזה, אני עדין ממשיך במסע האישי שלי לשיפור ה"אני" שלי.

האם אני עדין מסתכל לפעמים אחורה, לאותם שנים שהכל היה שונה?

התפיסת עולם, הזוגיות, החברים, המחשבות, המיקום הגאוגרפי... כן.. אפילו הרבה.

אבל העבר הוא העבר, והעתיד כל כך ורוד, וההווה כל כך מתוק.

אז מה השתנה מ  20/11/2009 ל20/5/2012? במילה אחת, התשובה היא, הכל.

ולמי אני בכלל כותב את כל הפוסט הזה?

אולי בשביל אותם אנשים בעבר שלי, שפעם קראו בבלוג הזה כל הזמן, שאולי יקראו את הפוסט הזה, שידעו שאני בסדר וטוב לי.

אבל אני מאמין שבעיקר בשביל עצמי, לראות לאן הגעתי. לפרט ולהתגאות בהשג שלי במסע הזה להצלחה ושיפור.

פלג, מביט אל העבר בחיוך ואל העתיד עם חיוך אף גדול יותר.

* מה שכן, עדין כותב בנוסח ממש דרמטי חח