אז הספר הראשון היה מדהים.
בלה ואדוארד, האהבה שלהם. הבעיה באהבה שלהם.
קראתי את הספר בפעם הראשונה לפני 7 חודשים אולי,
ורק לפני שבוע קניתי את הספר השני, שלישי והרביעי.
את כולם סיימתי כבר -
ואני הכי מאוכזבת בעולם.
מה זה הדבר הזה?! אני קראתי את הספרים וכל מה שרציתי זה לבעוט לבלה בתחת.
סטפני עשתה את הדמות שלה כל כך תלותית ומסכנה.
בהתחלה ריחמתי עליה שאדוארד עזב כדי להגן עליה.
אבל אחרי זה רק כעסתי.
היא מתנהגת כאילו אין לה חיים בלעדיו, וזה מרתיח אותי.
אני יודעת, זה כולה ספר ואני מתנהגת בטיפשות.
אבל זה כאילו מייצג את המין הנשי, איך אנחנו לא יכולות לחיות בלי אהבה או בלי אהוב ליבנו.
וזה כל כך לא נכון!!
ואיך היא עושה הכל בשביל להגן על התינוק שלה, אפילו אם זה למות.
היא לא מתחשבת באף אחד, חושבת שהכל קשור בה. היא אגואיסטית, דוחה.
ולמרות כל זה, היא בכל זאת כל הזמן מתנצלת, מבקשת סליחה מכל מי שהיא פוגעת בו.
אוף, אני יודעת שאני לוקחת את זה יותר מידי קשה.
בעע.
טוב טוב, נחליף נושא.
צ'ופי סוגרת שבועיים, ואני לבד.
אמא שלי מטריפה אותי ב"לעזור לי לעזור לי לעזור לי לעזור לי".
כאילו כל מה שיש לה בחיים זה לסדר את הבית.
כמו ששמעתי/קראתי איפשהו, אי אפשר לנקות תנור מצוחצח.
אני לא לוקחת את הכדורים שלי ואני חושבת שזה מתחיל להשפיע.
וזה עוד יותר מעצבן אותי, כאילו, מה? עכשיו אני כל החיים יהיה חייבת לקחת אותם בשביל להיות נורמלית?
אני שונאת את התלות הזאת.
כאילו אני לא יכולה להיות רגילה בלי הכדורים המזורגגים האלה.
לעזאזל.
טוב אני רק מתעצבנת מהפוסט הזה.
אז נסיים כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Kitty B.