הזדמנות טובה לצלם את הגינה הפורחת שלי, לצאת לרוץ ולטייל בחוץ וללבוש את הג'ינס האהוב עליי עם חולצה קצרה.
8.4- מרתון תל אביב. אני מתחילה להתאמן בקביעות כדי לצלוח את עשרת הקילומטרים. אתמול היה לי חלום שהקדימו את המרתון להיום, ולא מספיק שהיה לי מבחן במתמטיקה אתמול, החלום הלחיץ אותי עוד יותר. המבחן הלך טוב, ואחר כך, בצהריים, הלכתי לרוץ.
בערוץ האוכל פותחים תוכנית חדשה, ילדים מבשלים, עם אביב משה. נרשמתי, שלחתי מייל לערוץ האוכל. אני לא חושבת שיש אדם שאני מכירה שיותר עונה על הקריטריונים ממני, ואני מחזיקה אצבעות שאני אתקבל. זה החלום האמיתי שלי! התמיכה שאני מקבלת מהחברים עוד יותר מתמרנת אותי להאמין. יום לפני המרתון, שבוע לפני פסח, יש תערוכת 'מבשלים' בתל אביב שבה ישתתפו הילדים מהתוכנית עם אביב משה, והלוואי ואני אהיה שם. אני אהיה שם!
ביום ראשון- טיול שנתי לשלושה ימים למדבר יהודה! יהיה כיף, זה בטוח.
אתמול עשיתי שיחה מאוד חשובה עם אדם קרוב, וסיפרתי לו הרבה דברים חשובים (או לפחות דברים שהיו חשובים פעם), ואני גאה בעצמי וחושבת שעשיתי את הצעד הנכון. אני קושרת את הקצוות לאט לאט ונפטרת מהעול שאני סוחבת עמי זמן רב, רב מדי.
היום יצאתי מאוחר מדי מהבית, ובדיוק שכנה שלי הקפיצה אותי לבית הספר. כשהגעתי, גיליתי שהתבטלו לי היום שעתיים מתמטיקה ושעה היסטוריה! והיום עוד כל היודבתניקים מצטלמים לתמונות המחזור, וכולם באו יפים ומדוגמים, וכיף להסתכל. מה יכול להיות יותר טוב? מזג האוויר הנהדר הזה ומרגלית, המורה המדהימה שלי לפסיכולוגיה, עושים לי טוב. מאוד.
השגרה שלי בזמן האחרון. ירידות ועליות, אבל בעיקר עליות. חושך במנהרה, אבל הרבה אור בקצותיה. יש לי מוטיבציה להשקיע בלימודים, וזה בהחלט מתבטא. עכשיו רק נשאר למגר את כאבי הברכיים שמפריעים לי לתת 100% מעצמי באימונים, והכל יהיה באמת באמת טוב.
אתה מתנהג כמו זונה. הנואשת והזולה ביותר.
בא, מתחיל איתי, מחבק ונמרח עליי. לא שזה רע, כי מי סובלת כשמישהו חתיך בא ומראה לה אהבה. אבל אתה משגע אותי.
אתה כזו חיית תשומת לב. אתה לא יכול לחיות בלי תשומת לב המוקדשת כולה לך. חייב להימצא כל הזמן במחיצת בחורות, לבוא לכל אחת, לחבק, להימרח. לפני כחודש התראינו לראשונה אחרי התקופה הארוכה שבה נותק הקשר בינינו, לאחר שהכרנו בצורה הזויה לחלוטין בקיץ. מאז, כל פעם שאנחנו מתראים, אתה מנסה לגייס את כל תשומת לבי אליך. בא, מחבק, אומר שהתגעגעת אליי. ברור לי שזה לא המצב. אחרי שאני דוחה אותך כל פעם מחדש, אתה הולך לכל הבחורות האפשריות בסביבה. אי אפשר למצמץ לשניה, ומיד אראה אותך בחברת בחורה אחרת. אני לא יודעת, או שאתה מתוסכל מינית, או שאתה רוצה להסב את תשומת לבי אליך, או שפשוט לא העניקו לך מספיק אהבה בילדות... ואז אתה מבין שלא מזיזות לי כל ההימרחויות האלה ואני נותרת אדישה, ואתה בא אליי, עם החיוך הגשרי והמקסים שלך. אני שואלת אותך אם נגמרו לך כל הבחורות האפשריות שהחלטת לבוא אליי, ואתה אומר לי להפסיק להיות כזאת רגשי. אני דוחה אותך, שוב, אם כי אני שמחה מהיחס שסוף סוף נזכרת להעניק לי, והולכת. אתה הולך אחריי, לא מבין מה קורה. כשאנחנו יוצאים מהסדנאות ואני הולכת ומדברת עם חברות, אתה בא, שוב, ונשען עליי. מה קרה? נגמרו לך כל שאר הבחורות? כשאנחנו מגיעים לאוטובוס אתה עולה, ואני רואה שתפסת את המקום הקבוע שלי. אני באה ומתיישבת, לא מעניקה לך מספיק תשומת לב כפי שהיית רוצה. אתה מחכה, כי אולי אני איזכר להעניק לך אהבה, אבל אתה רואה שזה לא ילך אז אתה עובר לשבת ליד בחורה אחרת ומתחיל איתה. לי זה לא כואב, אלא בעיקר משעשע, כי אני מופתעת כל פעם מחדש מההתנהגות שלך. אתה צפוי, זול, נואש. כשהיא יורדת מההסעה אתה מנסה לפתח איתי שיחה שוב. אני אומרת לך שאתה מתנהג כמו זונה, ואתה לא מבין מה פשר פרץ הכנות הזה. אתה אומר שזה ממש לא ככה, ואני שונה מכל בחורה אחרת שהכרת, ואז אתה אומר לי שאני מיוחדת, ושאני אדע שאף פעם לא עשית את זה לאף אחת. והוא לוקח לי את היד, מביט לי בעיניים ואומר לי כמה שאני מיוחדת. מנשק לי את היד, ואני דוחה אותו במבט מלא זלזול. אני יורדת מהאוטובוס, ואתה מחכה שאתן לך חיבוק ונשיקת פרידה, אבל אני לוחצת לך את היד ומתעלמת מהנואשות שאתה מגלה. ואז, אנחנו לא מדברים, לא מתכתבים באסמסים, לא מדברים בטלפון עד 11 בלילה. אתה ודאי תחכה עד השבוע הבא, ותתחיל את כל המחזוריות הזו שוב.
בחיי שאין לי מושג מה אתה רוצה. אתה לא מבין למה אני לא זורמת עם גילויי האהבה שלך, כמו ששאר הבחורות עושות, אבל אני אספק לך תשובה לשאלה. אילו היית בא ואומר לי שאתה אוהב אותי, את מי שאני, הייתי מתקשה להאמין. אתה לא אוהב אותי. אתה אוהב לחבק אותי, מה לעשות שההשקעה הרבה שלי בספורט עושה את שלה ויש לי גוף לא רע בכלל. אתה אוהב להיראות בחברתי, אתה אוהב תשומת לב.
אבל מה שאני לא אוהבת, זה להרגיש כמו חפץ. חפץ שנועד לגרום לך להרגיש גבר. ואני לא ארגיש ככה. אני אחת הנשים הפמיניסטיות ביותר שיצא לך להכיר, ואני מבטיחה לך שבניגוד לשאר השפנפנות שלך אני לא אשתוק ואספוג את האהבה שלך כי היא מהנה. מותר לי להשתמש בך כפי שאתה משתמש בי- בכל זאת, אתה משמח אותי. אבל אני מבטיחה שלך שאני אשמור על הכבוד שלי והגוף שלי, כי הם חשובים לי יותר מכל חיוך שאתה יכול להעלות לי על פניי.
היום הלכתי אליה שוב. 45 דקות שבהן אני יכולה להוציא את כל מה שיושב לי על הלב, ולהתנחם רק מעצם הנוכחות שלה. היא כל כך משחקת אותה קשה להשגה... שבוע שלם אני רודפת אחריה כדי להגיד לה שלום, להתראות, משהו. והיא קרה, והיא מתנהגת כאילו היא לא מכירה אותי. רק בשעה הזו ביום שלישי אני יכולה לשבת בחדר שלה, של האישה שאני מעריצה, כדי לשפוך עליה כמה מילים, ולקוות שיהיה לה משהו להגיד בתגובה. היא יושבת ומקשיבה לי... ועצם זה לא טריוויאלי בכלל. יש לי כמה חברים טובים, אנשים כנים ואמיתיים שכל אחד היה רוצה במחיצתו, אבל עם אף אדם אחר בעולם אני לא יכול לדבר כמו שאני מדברת איתה.
בשבוע שעבר נפגשתי איתה בפעם הראשונה, ושיתפתי אותה בייסורי הריבים-עם-ההורים-בגיל-ההתבגרות. 45 דקות, שהתארכו לשעה ורבע מפאת רוחב לבה, שבהן פשוט בכיתי ללא סיבה מוצדקת. סתם, ישבתי, והפכתי את כל המחשבות שלי למילים. ובכיתי.
אני לא יודעת איך הייתי עוברת את השבוע שעבר מבלי השיחה איתה. שעה ורבע איתה מילאה אותי בכל כך הרבה מוטיבציה, וכשבאתי אליה לחדר ביום למחרת וסיפרתי לה את ההתפתחויות, היא הייתה שם. היא הקשיבה. היא חייכה.
היא הביאה לי חיבוק ונשיקה ואמרה לי 'היי, אל תתבאסי. אני אוהבת אותך'. והלב שלי התכווץ. כי אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה שמעתי את המשפט הזה, והוא היה מכוון אליי.
אתמול היא הייתה קרה אליי. מאוד. קיבלתי כווית קור מהיחס שלה אבל חזרתי לשיעור רוסית והמשכתי כרגיל, אם כי הייתי שקטה וחבויה מהרגיל.
והיום נכנסתי אליה, אחרי שמאז תחילת השבוע אני רודפת אחריה כמו מטומטמת בניסיון לקבל טיפת יחס שמניע אותי כמו דלק לטילים. ושם, לראשונה במהלך השבוע, היא התייחסה אליי, ואמרה שאנחנו חייבות לשים גבול למפגשים שלנו ולכן יש לי רק 45 דקות לספר לה את מה שאני רוצה, ולאחר מכן היא תיאלץ לקטוע אותי וללכת. מה? למה זה טוב? מה זה השטויות האלה?
עד שאני מוצאת אדם שאני יכולה לדבר איתו מבלי מעצורים, עד שאני מוצאת אדם שיקשיב לי כי אכפת לו... אני מגלה שהוא עושה את זה רק משום שזו העבודה שלו.
העברתי, העברנו 20 דקות בסיכום פרשות השבוע שעבר, אם כי זה לא מה שהיה לי בראש, אלא הגבלת הזמן. נותרו לי עוד כעשרים דקות לדבר על מה שבאמת יושב לי על הלב, ומה שבאמת הכאיב לי היא שבמקום לשאול אותי מה מטריד אותי, היא אמרה 'יש לך 20 דקות לדבר, אם את רוצה'. את לא רוצה?
לך לא אכפת?
בכלל?
ניסיתי לספר לה את כל הסיפור על הבחור ששבר לי את הלב (שמאז לא הצליח להתאחות), אבל ידעתי שזה חסר טעם. כשבאים לשפוך את הלב, צריכים לצאת מנקודת הנחה שלמי שיושב מולך באמת אכפת... מה קרה לך? בשבוע שעבר לא היית כזאת... אם היית, לא הייתי טורחת לחכות למפגש איתך בצמאה ולרדוף אחרייך כל השבוע. לא הייתי עושה מעשים כי 'מרגלית תעריך את זה'.
אבל סיפרתי. בכל זאת. 20 דקות זה זמן. ולך לא היה שום דבר להגיד, אלא להנהן, ספק לשמוע ספק להקשיב, ובתום 20 הדקות שלי לצאת מהחדר, להגיד שמה שהוא עשה לגיטימי ושעוד ישבר לי הלב בחיים, ושאני צריכה לשבת עם עצמי ולחשוב מה באמת מפריע לי בסיפור הזה.
ואפילו לא אמרת שלום. להתראות. ביי. נדבר. משהו..
אני שמחה שלפחות את לא רופאה... פסיכולוגים, כנראה, לא יודעים להיות רופאים. מה הטעם?
מישהו יבוא אלייך עם לב פגום, בדחיפות גבוהה להשתלת לב, ואת תקצי לניתוח שלוש שעות. ניתוח לב פתוח, מסוכן. ובתום השלוש שעות, יכול להיות שתספיקי רק להוציא את הלב הפגום בלי להשתיל את הלב החדש בתוך הגוף, כך שיוכל לדפוק ולהזרים חמצן לכל חלקי הגוף. אז ישכב מולך אדם, עם חור במקום לב, ואת תצאי למשפחה ותגידי 'אוי, מצטערת, נגמר הזמן. אז מה שהוא בלי לב? לפחות הוצאנו את הלב הפגום! זה כבר משהו! בפעם הבאה נשתיל את הלב החדש'.
מה הטעם בכך שישבתי מולך במשך שעה וסיפרתי לך על הסיפור שמשתק אותי וגורם לי לצמרמורת, או, לסירוגין, חשק עז לאימון קרבות, אם לא סיימתי כלום ולא יצא מזה שום דבר? מה הטעם בזה שהוצאתי את הלב שלי בשבילך... ו... זהו... לא דאגת להכניס אותו לשם בחזרה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
