בשבוע האחרון קראתי הרבה דברים על מלחמת לבנון השנייה..
אני לא ממש יודעת למה אבל זה פשוט קרה.
קראתי דברים על החטופים. אלדד רגב, אהוד גולדווסר וגלעד שליט.
ראיתי את הקלטת של גלעד שליט ובאמת שלא הבנתי...
למה הממשלה המטומטמת הזאת לא עשתה כלום?! הם שומעים אותו מדבר!! שבוי שלנו, של המדינה שלנו. שנימצא בכלא בל הערבים המסריחים האלה כבר יותר משנה. והוא מדבר... עוד רגע בוכה, מספר שהוא זקוק לטיפול, שהוא ממש חולה, שהוא מתגעגע לכולם.. איך הפוליטיקאים החולי נפש האלה לא עשו כלום בנידון?? במקומם הייתי עושה הכל בשביל להחזירו לארץ!! זה כ"כ נורא.. :[ למי שלא שמע את הקלטת הנה קישור...
http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=1674036
קיצר.. מצאתי איזה ספר וירטואלי כזה... של המון קטעים מהמלחמה שחיילים כתבו [חיילים שבחיים!] אז החלטתי לכתוב חלק מהקטעים.. בסוף אני אשים קישור לאתר.. ובאמת שאני נותנת את כל הקרדיט לבנאדם שהקים את האתר הזה!!
"היינו הכוח השני שניכנס ללבנון. נכנסנו למרון א-ראס באור יום וחטפנו מכה רצינית. חמישה לוחמים מהיחידה נהרגו באותו יום: בנג'י הילמן, לירן סעדיה, רפנאל מוסקל, נדב בלוואה, ויהונתן וואלסיוק זכרונם לברכה.
הסיפור של יהונתן הוא סיפור מיוחד. הוא היה חייל בודד שעלה מאוקראינה. הייתה לו משפחה ביולוגית באוקראינה ומשפחה מאמצת בישראל.
הוא התחיל בסיירת מטכ"ל ולאחר מכן הגיע אלינו. בנג'י לירן ורפנאל נהרגו מפגיעת טיל נ"ט והמ"פ שלי ניהל את החילוץ, שהיה לא פשוט והתבצע תחת אש צלפים וירי טילים.
היה חייל רביעי לסחיבת אלונקה והמ"פ שלי שלח את יהונתן לעזור. בדרך לאלונקה, יהונתן פגש את אחד הכלבנים שהיו בכוח וביקש ממנו להחליף אותו בסחיבת האלונקה, כי הוא רצה לעזור לצוות שלו.
הכלבן הסכים ויהונתן רץ חזרה לצוות שלו, תחת אש. מפקד הצוות לא ידע שיהונתן חזר לכוח, ויהונתן תפס עמדת חיפוי עצמאית, נכנס לחלץ פצועים ותוך כדי החילוץ נפגע מטיל נ"ט. נפלה עליו החומה והוא נהרג.
הצוות של יהונתן סיים את החילוץ וחזר לנקודת התארגנות מאחורה. כשגילו שיהונתן לא נמצא, הם התחילו לחפש אותו מזל"ט איתר אותו כ-24 שעות לאחר הקרב, מתחת לחומה שנ]לה עליו. חוסר הידיעה לא היה פשוט. מבחינתי, החלק הכי קשה במלחמה היה לסחוב את הגופה שלו חזרה לארץ. זה האירוע שהכי נחרט לי בזיכרון."
-סמ"ר ערן משיח, לוחם וחובש, סיירת אגוז-
"את הקול המוכר מהמפקדה, הבוקע באמצע הלילה ממכשירי הקשר ומעביר לך את המיקומם של המשגרים - לעולם לא אשכח. אתה מקבל את הנ"צ, עובד עליו, מכניס אותו למפה ויוצא למשימה. בדרך לנקודה אתה רואה פטריות עשן מתמרות מחופי ישראל, וזה מתסכל: אתה בדרך לשם, תוך כדי תנועה, שט מהר ככל האפשר כדי להספיק להגיע ליעד, ואתה מסתכל ימינה ורואה פיצוצים. זה מציק, זה מעצבן, אבל זה נותן לך יותר מוטיבציה להגיע ללבנון מהר יותר ולחסל את היעדים שהוצבו לך. בכל פעם שראינו קטיושה נופלת על חיפה, ידענו שאנחנו צריכים לשוט הכי מהר שאנחנו יכולים כדי לנסות ולהספיק לתפוס את המשגרים לפני שהם עוזבים. כל פגיעה שלנו משמעותה פחות קטיושה שנופלת על חיפה.
זה גם מה שאמרתי לאמא שלי: "אל תדאגי, אנחנו בים- את יכולה להיות רגועה".
זו לא הייתה "מלחמת חיל הים" או "מלחמת החי"רניקים"- זו הייתה המלחמה של כולנו. כולם תרמו את חלקם - כל האגרוף הזה עבד ביחד. להרבה חברה על הספינה יש חברים בגולני או בהנדסה קרבית והם מודעים לעובדה שההפגזות שלנו עשויות להקל על החברים שלהם ואף להציל את חייבם של חלק מהם. הם באמת עשו את העבודה שלהם על הצד הטוב ביותר.
עם הלוחמים האלו, הייתי יוצא גם מחר בבוקר למלחמה - אני מוכן להפקיד את חיי בידם."
-סרן אלדד בורוכוביץ', סגן מפקד אח"י סופה, שייטת הסטיל'ים חיל הים-
http://www.gal-ed.co.il/dover/ זה הקישור. כולם מוזמנים להיכנס להעביר את האתר הזה לכולם. שכולם ידעו מה היה שם!!
אז זהו.. ממש הייתי חייבת לכתוב את זה. ויש לי עוד הרבה מה לומר ומה לכתוב על המלחמה, על מה שהולך במדינה המחורבנת הזאת, מה שהולך עם הפוליטיקאים המסריחים והמושחתים האלה וכמה שלא איכפת להם או ליותר מחצי מהאנשים פה מה עובר על כל חייל וחייל, על כל בנאדם שגר בשדרות ושחווה את זה כל יום. זה פשוט נורא.
אחי וחבר שלו לפני פעילות בדרום בתקופה שהיה בצבא [הוא כבר לא בצבא...]
הוא הימני.
אחח אני מתגעגעת אליו:) עוד חודש הוא חוזרD:
שבוע טוב!
כינוי:
קוראים לי מרי לנצח!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
