מצד אחד אני שמחה.נדמה שמתחיל להיות לי טוב באמת,מה שלא יכולתי לומר עד עכשיו.

פתאום אני בדרך הנכונה מבחינה לימודית וחברתית.אם פעם שקעתי בדכאון וניסיתי לברוח אל ההנאות הקטנות,היום זה פחות ככה.

אני לא אומר שלא,אבל יותר מתוך הרגל,פחות כי רע.אני אוהבת לבלות ולצאת ,לפעמים עד כדי כך שאני מזניחה דברים חשובים מידי.

בתקופה האחרונה אני יותר מחושבת,אני מארגנת את הזמן שלי בצורה כזו שאוכל לעשות הכל ובינתיים זה מרגיש נכון:)

חשוב לי להצליח,כשאני רואה שיש לי סיכוי לא רע להשיג דברים ששאפתי אלייהם עם קצת עבודה קשה,אפילו כמה שחשבתי שאין לי סיכוי להשיג בעתיד הממש קרוב של התיכון,אני מרגישה שהאפשרויות פתוחות בפניי וזה מעלה לי את המוטיבציה להוכיח שאני מסוגלת להרבה יותר ממה שחושבים,נראה לי שאפילו ממה שאני חושבת.

יש לי המון המון דוחות להגשה,וסיכומים לפני דוחות,ועבודות הגשה שונות.שלא נדבר על המבחנים והבחנים והמבדקים שהולכים להופיע בעתיד הקרוב לעיתים קרובות במיוחד.

אבל מאז הבגרות במתמטיקה אני מרגישה אחרת.משהו בי השתנה,לטובה ואני מקווה שזה ישאר כך^^

ומצד שני (כמעט שכחתי אותו) באיזשהו מקום,עדיין נמצאת אצלי בראש ההיא שחושבת שלא אצליח בשום דבר שאני רוצה,שכולם כ'כ הרבה יותר טובים ממני,חכמים ממני,יפים ממני.

ושאין לי כסף לכל מה שאני רוצה(ואפשר לומר שלא כל כך הרבה) וזה מבאס כי זה אף פעם לא חסר לי.

ושהמלחמה השאירה את חותמה,הרבה מעבר למה שדמיינתי.אני מפחדת ללכת לישון בלילה לבד,בין 2 הקירות החיצוניים בחדר הגדול והקר שלי,לפעמים אני מתגברת על זה,לפעמים אני עייפה מכדי שיהיה לי אכפת ממשהו,אבל לרוב אני צריכה הרבה הרבה אמא לפני השינה.(אני יודעת איך זה נראה מהצד,בעיקר לבעלי האחים ולפחות מפונקים מבינכם)

ובכל זאת,זה נראה לי הכי צודק בעולם,אולי דווקא בגלל שהייתי כ'כ לבד במשך חודש שלם ולא כ'כ היה לי עם מי לחלוק את זה,לפחות לא ביחס לעוצמות הרגשיות שהיו לי.

כל העניין של ההוא,הלוחם שלי,וכל הסיפור המסובך שלנו שמעבר ליכולת של כולם להבין...אני אכתוב על זה בהזדמנות.

והדאגות המיותרות שלי לכולם,והדאגות הלא מיותרות שלי..לא יודעת.כל המועקות וכל התסביכים..

אבל יהיה בסדר,חייב להיות.

נכון?