אל תיכנעי, נו, לכל הרוחות

אז הניתוח עבר, אבל מי אמר שברגע שהוא עובר ומשתחררים מהבית חולים אז הכל בסדר?
אף אחד לא אמר לי דבר כזה ואף אחד לא הבטיח לי דבר כזה, אז למה הייתי בטוחה שככה זה יהיה?
שום דבר לא הסתדר והניתוח לא מראה שום סימנים של הצלחה.
היתייאשתי כבר מלנסות להאמין שלראות עוד רופא יעזור, כולם אומרים את אותם דברים ודוחפים את אותם אנדוסקופים מכאיבים, אז אחד מחתשב יותר וקצת פחות מכאיב ואחד סתם נותן כדורים, וזה שניתח אותי אומר שהכל בסדר והכל מחלים והכל בסדר. מה לעזעזל בסדר פה אה?! מה בסדר בזה שיורד לי דם? מה בסדר בזה שכואב לי יותר משכאב לי לפני הניתוח?? מה בסדר בזה שיש לי נזלת כשאמור לא להיות לי בכלל? מה בסדר? עלק מחלימה טוב.
וכולם החליטו להתרחק וכולם החליטו להעלם וכולם החליטו לנתק קשר, דווקא כשאני הכי צריכה אותם. כי אני פאקינג חודש, חודש שלם בלי חברים פאקינג חודש שלם לבד כואבת, פאקינג חודש שלם שאף אחד לא הרים את טלפון המסכן שלו בשביל לשאול מה שלומי ולמה לא באתי למדצופי, פאקינג חודש שלם שכל התוכניות שהיו בו התבטלו בגלל ניתוח שלא הצליח.
לפחות משהו אחד למדתי מהחודש המחורבן הזה. אסור לסמוך על אף אחד מבלבד המשפחה, הם היחידים שיהיו איתך בכל הרגעים בחיים, גם הטובים וגם הרעים, גם בשמחה וגם בעצב, גם כשאתה לבד וגם כאתה מוקף במיליוני חברים, הם היחדים שישארו איתך תמיד.
אבל זה כואב ומתסכל שהעלק חברים שחשבתי וציפיתי שיבואו לבקר אותי ואם לא בבית חולים אז בבית, אבל הם לא באים והם לא מתקשרים ואני כל כך צריכה אנשים שיחזקו אותי ושיתמכו בי ויאהבו אותי ושיחבקו אותי ושיגידו לי שבאמת אבל באמת בסוף הכל יסתדר ושבמקום שכל היום אני אהיה לבד הם יעבירו לי קצת את הזמן ויארחו לי חברה.
זה כל כך כואב לגלות ככה ובנסיבות האלה שהאנשים שחשבת שאת יכולה לסמוך עליהם בעינים עצמות יאכזבו אותך ככה ושאין דבר כזה באמת חברים, ושהכל סתם ציפיות שחלומות ופנטזיות שאני אוהבת לחלום.
אפילו דמעות לא יוצאות לי ואני כלכך צריכה לבכות אבל גם הן החליטו שהן לא חברות שלי והן לא יוצאות.
והכי גרוע זה שאמא שלי הנשמה שלי כבר חסרת אונים עם המצב שלי, שהיא עוד שניה מתמוטטת לי מרוב יאוש, ואני לא יכולה לראות אותה ככה, זה הכי כואב, מהכל זה הכי כואב, שאני לא יכולה לעשות שומדבר שיוציא את אמא שלי מהיאוש הזה, רק לסחוב אותה לעוד רופאים.