ואוו, המון זמן לא כתבתי כלום. לא שזה משנה למישהו, הרי גם ככה שומם משהו פה.
לא קרו הרבה דברים חדשים.
אמא שלי מחפרנת אותי. גם אבא. אבל היא במיוחד. רגע אחד היא ממש מציקה, מפקחת על כל דבר שאני אוכלת, דוחפת את האף שלה. רגע אחר לא מתעניינת בי בכלל. ואחר כך, כשהיא צריכה אותי, מבקשת יפה יפה שאני אעזור לה. אחח הצביעות.
אני חושבת שעוד כמה ממ"נים (מטלות מנחה, עבודה ענקית קיצר) שכאלו ואני אתפוצץ. אוניברסיטה דפוקה. זה היה דפוק להסכים להירשם. השיעורים די משעממים, אני לא מספיקה לכתוב כלום, לא מבינה כמעט כלום, והמרצה מדבר יותר מדי מהר!!! ובאמת שאין לי כוח לחרוש ארבעה ימים על סרט מעפן משנות ה-60 ואז לחרבש עליו 15 עמודים. נו, לפחות יש כרטיס סטודנט שמלווה ב-10% הנחה בספגטים D:... אבל לסמסטר הבא אני לא נרשמת.
אני יותר מדי עצלנית. אני יכולה לעשות הרבה דברים, אבל אני פשוט לא רוצה. ככה אני, דוחה למחר כל דבר. יש שיעורי בית שלא למחר, נעשה אותם ביום אחר. יש מבחן עוד שבוע, נלמד יום אחד לפני, נלחץ אבל נתגבר. רובנו כאלה, אבל אני מכירה מספיק אנשים שלא. כמה הייתי רוצה להיות כמוהם, לדעת איך לנצח את כוח הרצון שלי. לפצח את השיטה.
ואולי
אני סתם מרגישה כזאת
ואולי
אני כן יכולה-
להחליט
ולקום
לשלוח יד
ולעשות.
לרצות את עצמי סופסוף
לעשות
את מה שאני צריכה
ואולי
בתוך תוכי
גם רוצה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
