לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

her place near the river



כינוי:  mika_mika

בת: 40

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

"..כל מה שאתה צריך זה אהבה.."


 

 

פשוט אני מרגישה שאני עדיין לא מאופסת על הלימודים בכלל, שאני חיה במין עולם מקביל זה. שאני מרגישה מרוחקת ותקועה במקום ואני לא יודעת למה אז אני לא יודעת מה לעשות או איך לשנות את זה, וזה מבאס כי אני אמורה להיות הכי מאושרת עכשיו בעולם ומשהו חסום שם.

 

מצד שני זה לא משהו שאני מקבלת בשמחה- לחזור לטיפול. יש לי מן שאריות מהטיפול הקודם בהתרשמות שלי ורק המילה טיפול עושה לי רע (אפילו שבסופו של דבר הטיפול היה טוב).

 

 

למה את אמורה להיות הכי מאושרת בעולם עכשיו ?

 

כי הסוד יצא, אין לי את הגוש הזה בבטן- למרות שכל פעם שאני פוגשת מישהו חדש אז יש בשלב זה או אחר את השיחה הזו ואני מרגישה שחלקים מהאבן בעצם תמיד יהיו לי בבטן. זה לא נעשה יותר קל.

 

כי יותר קל לי עם עצמי- למרות שיש דרך ארוכה.

 

כי אני שנה שלישית בלימודים.

 

כי יש לי דירה מגניבה ושותפה מדהימה וטוב לי שם מאוד.

 

כי אני עובדת ב****  ואני נהנית ואני חושבת שאני תורמת את חלקי לקהילה למען עתיד טוב יותר (קצת פלצני אבל עדיין מאמינה בזה :P )

 

כי יש לי חברים אמיתיים וטובים שממלאים אותי בשמחה ואהבה ואמפתיה ואיכפתיות והם נותנים לי כוח  להמשיך.

 

ועדיין יש איזה קיר  שחוסם אותי ואני לא מצליחה לפענח מהו ומאיפה הוא בא, אז אני לא יכולה לשבור אותו או  לעקוף אותו או לתפס מעליו ולהמשיך הלאה..

 

 

תדמיין איש במשחק מחשב שלוחצים אותו לקיר ומשאירים את החץ של הימינה לחוץ והוא ממשיך ללכת במקום ולדפוק את הראש בקיר..

 

כן אני מדמיין את זה כרגיל עשית את זה מצוין

אבל תגידי לי

את עצובה ? את בודדה ?

או שזה פשוט משהו אחר..

 

יש ימים. שאני מרגישה לבד, לפעמים זה בלילה, כשהחברים הכי טובים שלי במרכז ופתאום בא לי חיבוק כזה חזק דווקא ממישהו מסויים שיפעיל איזה קסם והוא לא נמצא לידי וזה עושה איזה צביטה כזו בלב.

יש ימים שאני כמהה למשהו פשוט כזה, בלי מילים כבדות, בלי להסביר מאיפה זה נובע. רק לשכב ולהתחבק עם מישהו שילטף לי את השיער ושאני ארגיש שזה בסדר.

 

את יודעת מה נראה לי

שהמצב הטבעי שלך זה להיות בזוג ולא לבד וכשאת בלי בן זוג זה קצת כמו להיות כמו דג מחוץ למים..

את תמיד מדברת על אהבה כל כך יפה ועל שירים שעושים לך את זה..
אהבה אצלך שוקלת יותר
מדברים אחרים

לדוגמא יותר מכסף ולימודים.. לדעתי

 

וואי, הרגת אותי עכשיו..

 

זה היה כמו איזה אגרוף בבטן שעשה לי לבכות.
וזה מעולה, זה שיחרר איזה משהו בפנים
:)

 

ככה נראה , את אדם מאוד רומנטי אפילו אם לא שמה לב לזה.

 
 
 
וככה אני יושבת מול המסנג'ר ומתחילה לגבש לעצמי את התובנה הזו שאולי אני באמת איזה דג שהלך לאיבוד בים הזמן
 
ופתאום בא לי למצא את עצמי עוד פעם. אבל באמת למצא, עם כל החרא שכרוך בזה.
ונורא מפחדת שאני לא אעשה את זה כמו עוד הרבה פעמים, כי לא בא לי ואין לי כוח וזה לא חשוב מספיק
ואני יכולה לחכות עוד קצת- אולי זה יסתדר מעצמו ועוד אלף ואחד תירוצים.
 
ואני לא רוצה לתרץ יותר. אני רוצה להגיד לעצמי שזה חשוב מספיק, שאני חשובה מספיק
 
ושאני רוצה למצא את זה ולפתור את זה או לפחות ללמוד להתמודד.
 
ועדיין קיים המקום הזה שלא רוצה להיכנס למסע הזה שוב, שמתקשה להסתכל על הכל בתור חוויה, קשה אמנם,
אבל תורמת ומלמדת ומפקחת בסופו של דבר.
 
ועכשיו אני במן מקום כזה בין לבין.
כמו במשחק מחשב, אחרי שמסיימים שלב ומגיעים לדגל ונכנסים למגדל ומקבלים המון מטבעות ומוחאים לי כפיים,
 
ואז כל מה שאני צריכה לעשות זה ללחוץ "אנטר" כדי להיכנס לשלב הבא.
והדבר ה"קטן" הזה הוא בעצם כל כך כל כך גדול.
כי עכשיו רק אני יכולה ללחוץ על ה"אנטר" הזה ועכשיו יש מסך שחור ואין לי מושג מה יקרה בשלב הזה.
ועדיין מבחינתי אין אופציה אחרת מאשר ללחוץ על ה"אנטר" הזה.
בינתיים אני יכולה לחכות עוד טיפה אבל בעצם זה רק עניין של זמן.
 
 
 
 
 
 
בגילגול אחר  
מילים ולחן: אהוד בנאי
בגילגול אחר הייתי צפרדע
לנסיכה שנסעה מתגעגע
מה בעצם קרה עד היום לא יודע
לפעמים זה חוזר, וחומק ונוגע
 
בגילגול אחר רדפתי ציפור
אך היא חמקה לי אל מעבר לים השחור
מעבר לגבול שאיש לא יעבור
היא לא השאירה מכתב,
לא הבטיחה לחזור
 
בגילגול אחר הייתי דג מעושן
הלכתי לאיבוד בים הזמן
הביטל'ס עברו בצוללת צהובה
אמרו לי: כל מה שאתה צריך זה אהבה
 
בגילגול אחר, (לא הכל אני זוכר),
הייתי מישהו אחר,
משהו אחר
שמאלני ימני ודו מיני
איש פשוט ואלמוני
הביטל'ס עברו בצוללת צהובה
אמרו לי: כל מה שאתה צריך זה אהבה.
נכתב על ידי mika_mika , 6/12/2007 21:24   בקטגוריות מונולוגים, אינטרנט  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"..רק בשביל לקבל חיבוק.."


http://www.flickr.com/photos/idangazit/319909196/in/set-72157594416451571/

 

http://www.flickr.com/photos/idangazit/319909196/in/set-72157594416451571/

 

 

 

אני עומדת בכניסה למטבח, מסתכלת עליו, עם העיניים האלה שאפשר לשקוע בהן שעות בלי לשים לב, עם החיוך הזה הבטוח אבל גם קצת מבוייש.
הוא שוטף כלים ואני נעמדת שם לידו כמה שניות.
אחר כך מחבקת אותו חזק ככה עם כל הכוח שיש לי, שכל האיברים שלי יהיו צמודים לאיברים שלו.
"קרוב קרוב שאי אפשר לזוז". והוא מחזיר מחזיר לי חיבוק.

ואז הוא אומר לי:" כל עוד לא תאמיני בכל הלב שרק ככה מגיע לך ולא פחות, זה לא יקרה באמת.".

ואז הוא מחייך שוב ומתחיל להיעלם, כמו שבסרטים אנשים שלא חיים יותר באים להשלים איזה משהו בעולם הזה,
הוא נהיה שקוף יותר ויותר ואני מנסה להחזיק אותו אבל אני לא מרגישה יותר כלום,
אז אני מחכה שהוא יעלם לגמרי.

ואז שמה לב שהמים עוד זורמים בכיור.

 

 

 

 

 

 

 

 

http://picasaweb.google.com/hugs.email/RabinSquare241006/photo#4989957490011537426

 

http://picasaweb.google.com/hugs.email/RabinSquare241006

 

 

אני מתעוררת עם התחושה הריקה הזו, עם הגעזוע והזיכרון והכמיהה לחיבוק החם הזה שיעשה את הכל יותר קל ויותר נעים ויותר בטוח. ולמישהו הזה שיגיד לי שיהיה בסדר, ושהוא שם עד שיהיה בסדר.

אני יוצאת מהמיטה והדירה קפואה ואפילו השותפה שלי לא פה אז אי אפשר לקבל ממנה חיבוק.

ופתאום נורא עצוב לי ולבד לי ואני מרגישה כמו אגרוף בבטן.

 

ואני כל כך רוצה את האינטימיות הזו, את הקרבה הזו, הלא מינית. עדיין.
ואני מרגישה שאנשים לא עושים את ההפרדה, לא מוכנים "להסתפק" במשהו שהוא הכל אבל לא מיני,
כאילו שאם אין אינטימיות וקרבה אז המין שווה משהו.

 

אני עצובה ומאוכזבת ומעוצבנת על זה שאנשים חושבים עליי כל מיני דברים בלי באמת לדעת.
בלי לשאול אותי- רק מתוך הקישורים שהם עושים לעצמם בראש.

אני לא קטנה ולא שברירית ולא מסכנה ולא ילדה שצריך לשים אותה בקופסת זכוכית עם צמר גפן ולהגיד לי "כשתגדלי, תביני".
זה מעצבן אותי כי הוא לא יודע מה עברתי ,כמה כוחות צריך בשביל לעבור את זה ולקום ולהגיד שאני רוצה להמשיך ושמגיע לי שיהיה לי טוב ולהאמין בזה ולא להתבייש במי שאני רק בגלל מה שקרה.
הוא בכלל לא רואה את זה ככה, הוא חושב שאני איזה יצור מסכן שמישהו אחד דרך עליו ודפק לו את החיים לתמיד וזהו.

ואולי אין לו את ההבנה הזו והבגרות הזו להסתכל על דברים בצורה רחבה יותר ולראות שהייתי חייבת להיות הדבר הכי חזק שקיים כדי לא לוותר ואפילו אמיץ בעיני כמה אנשים (למרות שבעייני זה לא עניין של אומץ, זה עניין שלא ראיתי שום דרך אחרת).

מעצבן אותי אנשים ששופטים אנשים אחרים .

והוא פשוט העליב אותי באופן כללי וגרם לי להרגיש ממש קטנה.

 

 

ופעם, אחרי שדבר כזה היה קורה- אחרי שהייתי נפתחת לבן אדם ושמה את עצמי במקום הכי חשוף הזה ומחכה לתגובה שלו והוא היה הולך, הייתי מסתגרת בתוך עצמי ונכנסת לדיכאון. נכנסת למקום הזה ששומדבר בעצם לא שווה כלום.
אם אני כבר עושה את כל זה והוא הולך ועוד נותן לי הרגשה שזה בגללי אז כולם יעשו את זה וזה לא שווה מלכתחילה.

אבל לא היום.
כמה שזה מעצבן אותי ומעליב אותי ומכעיס אותי, אני אומרת לעצמי (גם לאור החלום של אמש) שבעצם הוא זה שלא שווה אותי, שהוא מפסיד, שהוא לא בוגר מספיק בשביל לראות את זה ככה ושאני לא צריכה בן אדם כזה בחיים שלי.

כבר אמרתי מזמן לחברה שלי "מי שמקטין אותי ולא מעצים אותי לא שווה אותי".

 

 

ועדיין אני ממש ממש רוצה חיבוק :/

 

 

סופ"ש נעים.

 

נכתב על ידי mika_mika , 23/11/2007 10:59   בקטגוריות מונולוגים, חלומות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"..בך לא נוגע.."


בך לא נוגע
ביצוע: יהודית רביץ
מילים ולחן: דן תורן
יש דובים גדולים ביער
ופחד מורגש
ריקודים מול האש - יש
ינשופים ונחש

יש מפלצת בתוך הנהר
רעבה וערה
אבל החדר חמים ונעים
ואת ישנה
 
 
הבל פיך התמים
שקט ורוגע
שום דבר לא מפחיד
בך לא נוגע
 
 
יש מלחמה באמצע אירופה
הימים שחורים
שיירה בורחת בלי בית
מפני הרעים
 
יש חיידק משוגע שפוגע
חסר הבחנה
אבל החדר חמים ונעים
ואת ישנה
 
 
הבל פיך התמים
שקט ורוגע
שום דבר לא מפחיד
בך לא נוגע
 

 
אני רוצה לצאת מזה אבל זה דורש זמן, אי אפשר לדעת כמה זמן- זה בערך המשפט הכי מעצבן שיכולים להגיד לי, המשפט הכי מעצבן שאני יכולה להגיד לעצמי. אבל הוא נכון וזה מתסכל אותי אבל אני בוחרת לנסות למצא דרכים אחרות להסתכל על זה, אופציות אחרות שבהן אני יכולה לפרק את הזמן ולראות אם יש התקדמות.
 
אני רוצה להיות עם בנאדם שנוח לי איתו וטוב לי איתו ולא להיות עצורה ולא לפחד ולזרום.
אני מרגישה שהגוף שלי או הראש שלי או לא יודעת מה מונעים ממני את זה, שאני צריכה להילחם במשהו. אולי אלו מנגנוני ההגנה שלי שעבדו כל כך הרבה שנים ובאיזה שהוא מקום עשו בשבילי את העבודה ועכשיו אני צריכה ללמוד הכל מחדש.
 
היום אני יוצאת מחוזקת, אפילו שאין תוצאות מרחיקות לכת בשטח, אפילו אם אני לא יודעת אם הוא ישאר או לא עד שאצליח להשתחרר מזה. אני יוצאת מחוזקת כי אני הכי אני שהייתי בחיים, עם כל הטוב וכל החרא ומי שלא רוצה ואין לו כוח ואין לו סבלנות לעבור איתי את זה, אולי לא שווה את המאמץ.
אחרי הפגישה שלנו אתמול דברים התחדדו לי בראש ואני יודעת שאני רואה את האור בקצה המנהרה הזו, אני פשוט צריכה לגשש עוד קצת, אני צריכה לתת לעצמי עוד זמן וללכת בצעדים קטנים כדי שכל צעד שאצליח לעשות יהיה ניצחון קטן. נראה לי שהוא לא מצליח לראות את זה, וזה בסדר, זה באמת קשה לראות, באמת קשה להבין. אני מרגישה שמהצד שלו אני מדברת הרבה מידי ועושה מעט מידי.
וזה באמת בסדר.
אני מקווה בשביל עצמי שאצליח כי זה משהו שאני מרגישה שעכשיו הזמן לעשותו (גם מבחינת תובנות ומוכנות ורצון ואומץ) ואם זה לא יהיה איתו, זה בטח יהיה עם מישהו אחר כי אני לא הולכת לוותר עליי הפעם.
 
ואני מודיעה לעצמי שזו לא אנוכיות ועם כל הכבוד לכל העולם (שבדרך כלל אני לוקחת לתשומת ליבי את דעותיהם של כל האנשים בעולם בערך), עכשיו זה הזמן שלי לטפל בעצמי, זה לא משהו שאני יכולה להחליק עליו.
 
ועדיין עם כל ההצהרות והאופטימיות והמוכנות זה ממש לא קל לי.
פתאום להיכנס שוב לאותו מסלול עם דלת סגורה ונשימה לא מסודרת ולהגיד לעצמי המון פעמים בראש "תירגעי" זה לא קל.  ואני יודעת שבשביל לעבור את זה צריך הרבה סבלנות מצידי ומצידו והרבה להסתכל בעיניים ולהגיד מה אני מרגישה וזה להיות הכי חשופה בעולם שזה מפחיד לגמרי.
ולגעת.
ולהתחבר למקום שלי בעצמי שהוא הכי טוב והכי רוצה והכי תמים ולבנות הכל מחדש. ולא להתבייש לראות ולשאול ולחקור ולהבין ולהרגיש.
ולתפוס את הרגע הזה שאני כבר בעולם מקביל והחזיר אותי לשם ולא לתת לעצמי לברוח.
וזו עבודה מאוד קוגניטיבית ומאוד רגשית ואני יודעת שבהתחלה זה אולי לא יזרום כמו שאני רוצה.
אבל אין חוקים בדברים האלה.
 
ובינתיים, אני צריכה לעבוד על אסרטיביות ועל להגיד "לא" או "עוד לא" ולא לפחד מעצמי, ולא לפחד שהקול שלי ירעד ויצא חלש מידי ולא לוותר לעצמי.
ולהיות הכי כנה עם עצמי בעולם, כי זה לעבוד קשה עכשיו כדי שאחר כך יהיה הרבה יותר קל.
 
 
 
אני קוראת את השורות האלה והן נראות לי נורא גדולות, קצת כמו מבצע צבאי. אבל אולי רק ככה אני יודעת להגדיר לעצמי מטרות כאלה. ולמרות שזה גדול ומפחיד וחשוף ולא ממש נוח אין לי ספק שאני יכולה לעשות את זה. אולי לא מהר כמו שאני מצפה.
אבל זה פשוט חייב לקרות.
 
 
נכתב על ידי mika_mika , 9/11/2007 16:15   בקטגוריות מונולוגים  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
103
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmika_mika אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על mika_mika ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)