Creating A World To Survive

שבוע קשה עבר יעל כוחותינו. כלומר על כוחותי. כלומר שבוע שהוציא ממני את כל הכוח..

ייבש אותי עד אין סוף..עם כל הדמעות באמצע הלילה, הריבים, הצעקות.. ההרגשה שאני בת שש עשרה במקרה הטוב.

איפה זה התחיל?

הממ.. אולי באפטר של החבר שלי שהיה ביום ראשון. הוא אסף אותי מהעבודה ואכלתי ארוחת ערב נחמדה עם ההורים שלו . מאוד נחמדה בהתחשב בעובדה שהייתה לי פאדיחה קטנה איתם..

אחר כך הלכנו לישון, אבל במהלך הלישון הזה קרתה תקלה קטנה. תקלה שבגללה שנינו לא ממש נרדמנו, וב9 בבוקר הוא היה צריך לרוץ לבית מרקחת לקנות את התרופה הזאת של האחרי (מפרסמים אותה כל כך הרבה שאין צורך שגם אני אעשה את זה). אז אולי הגלולה הזאת אמורה להרגיע, אולי. אבל ברוב תמימותי קראתי את כל ההוראות שימוש. מילה במילה. מה שהלחיץ אותי עוד יותר, וגם גרם לזה שהופיעו אצלי כל התופעות לוואי בערך רבע שעה אחרי שלקחתי (בחיים לא היו לי שום תופעות לוואי משום דבר, תמיד חשבתי שהיפוכונדר סטייל אבא שלי כותב את ההוראות שימוש האלה).

בכל מקרה..את השבוע הזה העברתי בפחד מהסיכוי הקטן הזה שאולי לא יעבוד..

חוץ מזה,אולי בגלל שאני הייתי מתוחה, אז גם יצא לי לריב עם אחותי ואמא שלי בערך רוב הזמן.

לא שסיפרתי להן מה עבר עליי. לא הייתי מסוגלת. גם ככה הם לא ממש מבינים שאני כבר לא ילדה קטנה, שגם לי יש חיים.

הן רק היו חופרות לי על כמה שמה שאני עושה לא בסדר.

לא משנה מה, שום דבר לא מספיק טוב בשבילן..

וביום רביעי בלילה הרגשתי כל כך לבד, ופשוט לא הפסקתי לבכות בלילה..

טינאייג'ריות טיפוסית ..ואני פאקינג כבר לא.

מה שכן חבר שלי תמך בי.. הרגיע אותי, אז זה קצת עשה את המצב ליותר קל. וכן, הוא צדק, לא היה לי באמת למה להתרגש כל כך.

העיקר שעכשיו גם אני מאמינה בזה שהכל בסדר ויהיה מצוין.

whenever i fall at your feet

you let your tears rain down on me