Until it’s gone

ממש ממש ממש לא אכפת לך מה כתוב כאן אצלי, זה לא משנה לך, כי מה אכפת לך בכלל מי אני ומה אני?

מה עובר עליי בחיים האלו... אז למה נכנסת? כדיי שאגיב אצלך, נכון?

הרי גם אם אני אכתוב כאן שאני סובלת, שנמאס לי כבר מהדיאטה הזאת, מהמרדף שלא נגמר אחרי רזון, ומילא הייתי רואה תוצאות אבל אני לא רואה, אני מיואשת ומתוסכלת ובמיוחד - שמנה, זה לא ממש ישנה לך. העיקר שתופיע תגובה אצלך בבלוג. העיקר שיקראו אצלך.

כי באמת שלאף אחד לא אכפת ממני. אפילו לא אני. לא ההורים שלי ולא חברות שלי ולא חבר שלי.. לא אחיות שלי.. לאף אחד לא באמת אכפת שאני יושבת פה וטוחנת שוקולדים, בולמוס מתמשך וכואב שכל מה שבא לי לעשות זה להקיא אותו החוצה, אני והשומנים המדלדלים שלי יושבים ברפיון איברים מול המחשב ובוכים.. בוכים..

הבנאדם היחיד שיכולתי לדבר איתו על הסבל שלי ועל ההפרעת אכילה - כבר נמאס לה. מפנה לי את גבה הקר.

אז אני מתגייסת עוד מעט ואני אמורה להיות מוכנה לזה, ואני לא מרגישה מוכנה לזה בגרוש, כשאמא מבקשת ממני לנקות קצת את האמבטיה אני עושה פרצוף למרות שהיא חולה, כמה מפונקת אפשר להיות? וכשחברה שלי מתחילה לזמזם אני יכולה להתחיל להרביץ לה, בגלל כשאני הייתי קטנה אבא שלי חיקה אותי כל פעם שהתחלתי לשיר.

אני פאקינג דפוקה בראש. אני לא ראויה לעולם הזה... באמת שאני לא ראויה. אני יצור תוקפני ועצבני

אני רעה ואכזרית

ואני לא מבינה למה יש לי חברות..

טוב, הן לא חברות שלי אלא של המסכה שלי.. הדמות שאני מנסה כל כך להציג ולשמר ומי מכיר אותי אם אפילו אני לא מכירה את עצמי

אני רוצה להיות בנאדם טוב ואני מאמינה שאני אהיה... נמאס לי כבר מהעצבים האלו.. מהדיאטה הזאת שלא מראה שום תוצאות.. כלום..