בסך הכל, הדברים מסתדרים בסדר, לכולם. לא..?
הרי כל אחד תמיד ירצה יותר, בדרך כלל דברים שיכולים לקרות, אבל הם אף פעם לא יקרו כי לפעמים עדיף שהם יהיו בגדר דברים שלא יקרו לעולם. מן רצף כזה, שיש בו משהו נורמלי ושפוי יותר מדי. אבל זה נורמלי, וזה שפוי, אז כנראה זה גם בסדר.
"השחף הוא ציפור של מנורות רחוב"
אני מכירה את הבחור שכתב את זה, גם הוא מכיר אותי. אבל אנחנו בעצם לא מכירים אחד את השני. אני ישבתי מרחק שלושה כיסאות לידו, שעה ושלושים ושתיים דקות בשבוע, שמונה חודשים.
אני יודעת את השם שלו, אני יודעת איך הוא נראה, אני יודעת את הכתובת שלו ויודעת איך לזהות אותו ברחוב. מעניין אותי לדעת אם גם הוא יודע את כל זה, הוא וודאי יודע, אבל אני לא יודעת אם גם הוא חושב עליי לפעמים. אין לנו עניין אחד בשני, אנחנו לא מאוהבים, אנחנו לא מתראים, אבל זה בסדר. אנחנו מכירים. טוב להכיר אנשים שאתה אוהב. אני מכירה את מי שאני אוהבת. אני אוהבת את מי שאני מכירה.
"הבחור שאני אוהבת לא אוהב אותי.
מי זה הבחור שאת אוהבת?
הבחור שאני אוהבת הוא מושלם, אני אומרת.
הוא לא מושלם, [היא מתווכחת איתי שאינה מכירה אותו].
מדוע הוא לא מושלם?
הוא לא אוהב אותך.
ודאי שהוא לא אוהב אותי, אני אומרת. אני לא מושלמת.
מדוע את לא מושלמת?
אני אוהבת בחורים שלא אוהבים אותי.
מפני שלא היכרת מספיק אחרים. [היא משתמשת בתירוץ עלוב, חסר קשר ובלתי נכון לחלוטין].
אני לא מושלמת מפני שאני שמנה, אני אומרת.
זה בידייך, היא אומרת. היית יכולה לרזות לו רצית.
אם כך אני לא מושלמת גם משום שאני שמנה וגם משום שאני יכולה לרזות אך לא עושה זאת.
את מדברת שטויות, היא אומרת.
אני לא מושלמת גם משום שאני מדברת שטויות.
את משוגעת. את בתהליך של הרס עצמי
וגם משום כך."
וגם משום כך אני צריכה ללמוד לבגרות, אבל בכל זאת אני עושה כל דבר אחר חוץ מזה, אז עכשיו אני באמת הולכת ללמוד [לא..], יום נפלא לכולם, אראה אתכם בערב 333>
[קארין מתוקה, תשני את הכותרת של הבלוג! מקסי בהחלט סוג של משוש חיי, אבל אין לי שום רצון להסתבך עם מעריצות טוקיו הוטל למיניהן.. נ.ב תמונות של מקסימוס יתקבלו כאן בברכה =].
בבלוג זה
בכל הבלוגים
