אז התחלתי תיכון .
האמת שזה כייף . ממש כייף .
מוזר , שונה - אבל בצורה כייפית שכזאת
למרות שאני מתגעגעת , אני מתגעגעת למסגרת הקודמת , שהייתי רגילה אליה מאז שאני זוכרת את עצמי . מוזר לי לא להיות עם אותם אנשים באותה שכבה , פתאום להתמודד עם 30 ילדים אחרים בכיתה שלי שאני לא מכירה בכלל , ולנסות להשתלב , להתחבר אליהם ואני באמת מנסה להבין ? הם יהיו אשכרה חברים שלי עוד שנתיים ? יש לי חברות ממש טובות מהיסודי , חברות חברות , וכאילו עכשיו זה משהו סתמי , בלי בסיס . בלי באמת משהו מעניין . אולי זה בגלל שאני באמת לא מכירה אף אחד.
כשאני מתסכלת על הכל בכללי , טוב לי .
יש לי אחלה כיתה , אחלה קבוצה חדשה , הכל אחלה בצופים
אבל כאילו יש משהו שחסר.
יש מין דבר קטן כזה מרגיז שבאמת מונע ממני כל פעם מחדש להיות שמחה באמת באמת באמת באמת .
והפעם אני באמת חושבת שאני מצליחה לאט לאט להבין מזה .
אני לא מפסיקה לאהוב אותו .
אני כל כך אוהבת אותו , למרות מה שהוא עושה , ולמרות מה שהוא אומר , ולמרות שהוא יכול להיות כל כך חרא . פשוט חתיכת חרא , אני כל כך כל כך אוהבת אותו .
אני אשכרה באה לצופים בגללו. כאילו איזה פעילות שהוא לא מגיע נראית לי משעממת .
מה נהיה ממני?!
בחיים שלי לא התאהבתי ככה , אני חושבת.
ואני מרגישה כזאת חסרת אונים , אני לא יכולה לעשות שומדבר ברצינות בלי לצאת פתטית ועד שאני עושה משהו זו באמת טעות ואני יוצאת טמבלית .
וגם אם אני מנסה להתנתק , זה פשוט לא מצליח . פשוט לא . אם אני מנסה לחשוב על מישהו אחר בצורה כזאת , גם אם אני מוצאת איזה משהו קטן, ישר הוא עולה לי בראש ואני מבינה שאף אחד לא משתוווה אליו . פשוט אף אחד.
זה כזה נורא שזה משהו חד צדדי
לא אמרו פעם שאהבה אמורה לנצח? לאן החרא הזה נעלם בידיוק שאני צריכה אותו?
ולמרות שזה קורה לכלכך הרבה אנשים אני מרגישה כאילו אני היחידה , רק לי זה קורה .
וזה כזה מייאש.
וגם נמאס לי להיות צבועה , לשדר כל הזמן שהכל בסדר. שהכל מעולה . שאנשים יראו שאני לא עוד פעם אשבר, אף פעם.
אסור להם לראות. הם חייבים לדעת שאני חזקה.
אבל איך הם לא מבינים? איך הם לא קולטים את הצחוק והחיוך המזוייף?
עד כדי כך אני שקרנית טובה?
טוב לי ,הא ?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
