"את יודעת מה? ראסמי מאי, נמאס לי מזה שאת משחקת אותה ילדה קטנה וחמודה שכולם אוהבים, עם כל השטויות שאת עושה וגיחי גיחי כל השיעורים צחוקים, את והעולם המושלם שלך.
ברבי למופת אה? אף אחד פה לא יודע מה את באמת עושה.
כמו נחש, בשקט כשאף אחד לא שם לב את חייב להשיג כל דבר אפילו אם הוא לא שלך, אפילו לא מתקרב להיות שלך",
"מישהו פה היה מתאר לעצמו שמיס פרפקט שלכם הייתה מסוגלת להפריד ביני לבין אלון? ברור שלא, מפגרים, אבל היא עשתה את זה".
נשארתי עומדת עם פה פעור ומבט מבולבל לנוכח הצעקות של עדי, וכמוני כך גם כל מי שהיה סביבי.
כולם שתקו, מנסים להבין מה בדיוק הלך באותו רגע מוזר.
-
"לא עשיתי כלום", אמרתי וברחתי משם.
נכנסתי לאחד התאים בשירותי הבנות והתיישבתי בפנים, פשוט התיישבתי על הרצפה, התקפלתי, והתחלתי לבכות.
לא רציתי לבכות, לא אהבתי את זה.
הרגשתי חלשה, הרגשתי יותר פגועה מתמיד כשבכיתי, שנאתי לבכות, אבל זה פשוט יצא.
אלון, ממש.
עדי תמיד ידעה שהוא רצה אותי, אני לא עשיתי עם זה כלום, בכלל לא אהבתי אותו.. בקושי דיברנו!
ידעתי שהוא יפרד ממנה בסופו של דבר, כולם ידעו שהוא רצה אותי.... אבל לא עשיתי כלום. כלום.
והיא באה וצעקה עליי ככה מול כולם.
יופי, עכשיו כולם יחשבו שאני כלבה שהפרדתי ביניהם, מי יודע מה עוד האטומה הזאת תמציא, תפיץ.
בכיתי כל כך חזק, ולא רק בגלל עדי ואלון.
בכיתי בגלל אור.
אור, שאהבתי כל כך הרבה זמן.
כמה תקוות נתנו לי.
"הוא רוצה אותך, בטוח", "ברור שהוא בקטע שלך, הוא פשוט לא רוצה חברה עכשיו... חכי קצת".
ומה הייתי בשבילו חוץ מסתם עוד ידידה?
חברה הוא רצה, רצה מאוד, פשוט לא אותי, חבל שלא ידעתי את זה עוד מקודם.
נתתי לעצמי להסחף עם הרגש הזה כלפיו יותר מדי, לא ידעתי את מי הוא באמת רוצה.
כשהלכנו לעודד אותו ואת הנבחרת של הבית ספר בכדורגל, לא התרכזתי בשום דבר אחר חוץ ממנו.
מהפנים המושלמות שלו, העיניים הירוקות-אפורות, השיער השחור, הגוף... כ"כ אהבתי אותו, לא תיארתי לעצמי עד כמה אפילו.
ישבתי ליד נועה, החברה הכי טובה שלי מאז ומתמיד.
נועה המדהימה, שכולם רצו אותה, למרות שהיא הייתה מאוהבת עד מעל הראש בחבר שלה.
נועה החברה הכי טובה בעולם, שתמיד הייתה לצידי כשהייתי צריכה אותה, שתמיד עזרה, תמכה, הצחיקה. מושלמת.
אני ואור היינו ידידים כאלה, לא טובים במיוחד, אבל תמיד היה בינינו צחוקים, לפעמים ביציאות היה יוצא לנו לדבר בצד והשיחות זרמו, היתה כימיה. כל כך נהניתי לשוחח איתו לא ליד כולם. הוא היה מדהים בעיניי. כל כך אמיתי.
במשחק, הלב שלי החסיר פעימה כל פעם שמהמגרש אור זרק מבט לכיוון שלי, לא סתם מבט, אלא מבט שהוא סוג של אוהב. עצר לרגע, הסתכל וחייך.
"השעה 20:20. מישהו חושב עליי!" אמרתי לנועה ובדיוק קלטתי את אור מסתכל לכיוון שלי שוב.
"זה הוא! הוא חשב עליי! יש תקווה. יש. אולי כולם צדקו, למרות שחשבתי שהכל רכילות", "ברור מאייקי! מי לא ירצה אותך יפה שלי?" אמרה לי נועה בחיוך.
אז רק כדי שיהיה ברור, המבטים? היו לנועה.
גיליתי שבזמן שאני התחלתי איתו שיחות באיסיקיו, כתבתי לו, אולי קצת חפרתי, ניגשתי אליו כדי לדבר,
באותו זמן שלי הוא לא היה מסוגל לשלוח אפילו הודעה מסכנה באיסיקיו,
לנועה הוא שלח.
לנועה הוא ניגש, על נועה הוא הסתכל. את נועה הוא רצה.
"אז מה נועוש? את מתכתבת איתו...?"
"אור: ?
נועה: ? (:
אור: מה שלומך?
נועה: בסדר מה איתך?
אור: אחלה, ניצחנו. למה הלכת באצמע?
נשבעת לך שאני לא כותבת לו! לא מתחילה איתו שיחות ולא ניגשת אליו.. אני לא רוצה להרגיש שאני מפריעה לכם.
הוא זה שכתב לי. אבל.. זה לא תמיד! זה לא שהוא תמיד כותב לי באמת.. פשוט. סתם הוא בטח שם לב שהלכתי באמצע המשחק או משהו."
שתקתי.
"את לא כועסת נכון?"
"לא מאמי, באמת. יאללה עפתי."
איך היא ניסתה לכפר על זה שהוא כתב לה, ועל זה שהוא תמיד כותב. על זה שהוא מנסה להתקרב אליה.
על זה שכשאף אחד לא שם לב שהיא הלכה באמצע המשחק כי כולם היו מרוכזים במהלכים ובתוצאה, הוא כן שם לב.
אז ישבתי, ישבתי בתא השירותים הקטן, החנוק, וכמו התא בדיוק הרגשתי אני.
כל כך קטנה ליד העולם הגדול הזה, קטנה וחנוקה מדמעות, קטנה שאף אחד לא יכול באמת לעזור לה.
ישבתי מקופלת בתוך עצמי, מרגישה את הלב שלי רוטט בכל פעם שעלתה דמותו בעיניי.
ישבתי שבורה, כשלפתע שמעתי קול מחוץ לתא.
"הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. את מבינה?
מה אני עושה עכשיו?
אני לא מאמינה שזה קורה לי. הוא אוהב אותי, הוא פאקינג אוהב אותי.
ומאי היפיפייה שלי.... איך אני עושה לה דבר כזה?"
מה עם תגובות? (: ........
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
