כמעט נשברת.

לקחתי את הפלאפון וחייגתי את המספר של הבחור מארומה.
"הלו?"
"אין לי מושג איך קוראים לך, בקיצור אממ.. קצת התייחסתי אליך לא יפה בארומה", אמרתי בקול מחוייך.
"אני מצטערת."
"הֵיי, את הילדה היפה מארומה! זה בסדר, תגובה טבעית."
"אז... איך קוראים לך?"

"אלירן, ולך?"
אני: "מאי"
אלירן: "מאי... שם יפה ! בת כמה את?"
ככה דיברנו במשך שעה וחצי בלי לשים לב אפילו !!
גיליתי שהוא בכיתה יא' ומסתבר שבתיכון שלי.
התפלאתי איך עד עכשיו לא ראיתי אותו, כי הוא נראה ממש טוב, אבל אני תמיד מסתובבת עם החבורה שלנו ולא ממש מתערבבת עם היב'ניקים.

יום אחרי
קמתי בבוקר והרגשתי מין עייפות משונה.
התקשרתי לנועה, לא רציתי להתרחק ממנה בגלל הסיפור עם אור.
אני: "נועה, בואי נבריז מבית ספר ונלך להסתובב קצת. אין לי כח לבית ספר..."
נועה: "כן גם אני חשבתי על זה, מילא עוד 3 ימים מסיימים!"
אני: "כן אה? מיותר ללכת לבית ספר. ניפגש עוד שעה במרכז המסחרי, סבבה?"
נועה: "אוקיי, ביי".

התלבשתי, התארגנתי ואחרי שעה יצאתי לכיוון המרכז שהיה במרחק 5 דקות מהבית שלי, ההורים חשבו שאני הולכת לבית ספר.
התקדמתי והלכתי בכוונה לא דרך הכביש הראשי, שאף אחד לא יראה אותי.
פתאום שמעתי קול קורא לי מאחורה, הסתובבתי וראיתי את אלירן!
אני: "אתה? מה אתה עושה פה?"
אלירן: "אין איזה בוקר טוב, מה שלומך אלירן, משהו?" צחקתי והרגשתי קצת לא נעים.
אני: אתה צודק אני מצטערת", התקרבתי ונתתי לו נשיקה על הלחי.
אלירן: "איזה כייף להתחיל את הבוקר ככה. מה את עושה פה?"
אני: "אמ... מבריזה מבית ספר, אני בדרך לפגוש חברה במרכז המסחרי, מה אתה עושה פה?"
אלירן: "סתם אני בדרך הבייתה, הייתי בדרך לבית ספר והחלטתי להבריז.. יום אחד מותר לי" הוא אמר וצחק.
אני: "כן וואי כבר אין לי כוח לבית ספר, בימים האחרונים אני תמיד ככה"
אלירן: "כן גם אני".
שוב קרה לנו מה שקרה יום לפני בטלפון, התחיל מדיבור קצר והמשכנו לדבר עוד חצי שעה, סתם ככה באמצע הרחוב, ואז צילצל לי הפלאפון.
נועה: "נו מה נסגר איתך אני כבר חצי שעה מחכה לך פה במרכז!"
אני: "וואי נועה אני מה זה מצטערת, אני כבר אסביר לך, חכי עוד 5 דקות אני שם, אני רצה", ניתקתי את הטלפון.
אלירן: "שכחנו לגמרי מזה שאת קבעת עם חברה שלך במרכז... אני מצטער שעיכבתי אותך"
אני: "אין לך על מה להתנצל אני זאת ששכחה מזה! תקשיב רגע... אם אין לך משהו מיוחד לעשות בבית, אתה רוצה לבוא איתי ועם חברה שלי סתם לסיבוב במרכז?"
אלירן: "בטח למה לא, אבל זה לא יפריע לחברה שלך?"
אני: "לא לא, אל תדאג" אמרתי בחיוך, מתכננת כבר מה אני אגיד לנועה, אבל ידעתי שהיא תבין.

ביקשתי ממנו קצת למהר כי לא היה לי נעים מנועה בגלל האיחור, והגענו תוך 7 דקות.

נועה התקרבה ואמרה לי שלום עם מבט כועס אבל מופתע.
נועה: "ומי הבחור?"
אני: "תכירי זה אלירן, הוא מיא', פגשתי אותו בדרך וחשבתי לקרוא לו גם... נכון שזה לא מפריע לך?"
נועה: "ברור שלא, היי אלירן אני נועה" אמרה וחייכה את החיוך המדהים שלה.
הלכנו להסתובב קצת במרכז, קנינו גלידה, דיברנו.

אלירן ואני התקרבנו [מבחינת ידידים], וגם הוא ונועה התיידדו.

"לא סיפרת לי שיש לך חברה כזאת יפה..." לחש לי אלירן כשנועה בחנה איזו חולצה.
נתקפתי קנאה וכעס, לא ידעתי אפילו למה..